אז למה לכתוב על הזקנים האלה?

26.7.2023

לפני הרבה שנים שאל אותי חבר: "מה לך ולזקנים האלה? מה אתה מוצא בהם, שאתה שומר איתם על קשר?" אמרתי לו: "אין לך מושג, מה יודעים הזקנים ומוכנים סוף סוף לספר בגילם. הם אינם תלויים בבוס, בקריירה, בקידום. הם הגיעו לגיל שבו הם מוכנים לספר אמת בגילוי לב, בלי לחשוש, או להתחנף. מהם אני לומד יותר מכולם".

אחר כך נתפסתי למשפט הפותח של משנת אבות: פרק א משנה א משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ, וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים, וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים, וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. הֵם אָמְרוּ שְׁלשָׁה דְבָרִים: הֱווּ מְתוּנִים בַּדִּין, וְהַעֲמִידוּ תַלְמִידִים הַרְבֵּה, וַעֲשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה.

סיום כתה ח' בנהלל - 1969

הבנתי פתאום ועל אחריותי בלבד, שהזקנים הם העתיד שלנו ולא העבר. מי שרוצה ללמוד מהם את מה שהם יודעים, את מה שהם עברו ואת מה שהם מבינים – יידע אולי לחבר אותם אל ההווה והעתיד. כי הם הגשר והקשר. משה איננו, יהושע איננו. הזקנים שמסרו לנביאים ממשיכים להתקיים, לצבור ניסיון. הנביאים כבר אינם קיימים ואנשי כנסת גדולה, שצריכים לייצג אותנו, נמצאים בפשיטת רגל גדולה ומאיימים על כולנו בחורבן הבית.הם הפכו לאנשי כנסת קטנה מאד.

אבל הציווי שניתן להם, עדיין בתוקף: הֱווּ מְתוּנִים בַּדִּין, וְהַעֲמִידוּ תַלְמִידִים הַרְבֵּה, וַעֲשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה. הם חייבים לנהוג במתינות ולא בקיצונות, בשיקול דעת ולא ביצרים שלוחי רסן. הם חייבים לשמש דוגמא כנציגי ציבור, כדי שרבים ילמדו מהם וימשיכו את דרכם החיובית והחשוב מכל: הם אינם התורה. הם אינם דובריו של הקדוש ברוך הוא. הם חייבים לעשות סייג לתורה ולא לדבר בשמה דברי שקר. הם חייבים לא להתיימר לטעון שהכל הלכה והם המוסמכים לדבר בשמה ולנסות לכפות אותה על הציבור כולו. קיצונות דתית או לאומנית אינן עושות סייג לתורה. הן הרסניות לחיים עצמם.

סיום כתה ח' בנהלל - 1969

***

וכך מהמחשבה הזו, הבנתי פתאום שאמי ואבי, שהיו אנשים פרטיים לגמרי – הם סיפור. אמי הדתיה שנולדה בוינה והגיעה לנהלל כנערה פליטה, כשהחלה השואה. היא נקלטה בבית סבתי וסבי שבאו מרוסיה והתחתנה עם אבי הצבר החילוני הפלמחניק. רק הצירוף והזיווג הבלתי אפשרי הזה, הופך אותם לסיפור. עוד לפני כל הנפשות האידיאליסיטיות וגם המשונות שליוו את חייהם. 60 שנה ביחד של חלום ומציאות ותקווה והתפכחות.

לא עלה בדעתה של אמא, הנזי הקטנה מוינה, שתהפוך לחוה בן עמי בארץ ותישא על כתפיה את כל העולם היהודי, כפי שהיא תפסה אותו מחוייבת על דעת עצמה בלבד. אך נשארה מחוייבת עד הרגע האחרון בחייה. גם אבי לא חשב שהוא סיפור והאמין בהרבה תמימות שהוא יכול לשנות את כל העולם. הוא לא הבין שהחיים הם לא הפלמ"ח שבו הצטיין בהתנדבות, כמו כולם. כל מסגרת אחרת כמו צה"ל, או המושב, או הפוליטיקה ששלטה בהם – כבר חייבו כללי משחק, שלא הבין בהם. הוא לא הבין שהילד מבגדי המלך החדשים חייב להתבגר, כדי להיזהר מהמלך. כי למלך אין מעצורים. הוא חזק ויכול להיות גם מסוכן.

וכך, עם השנים, הבנתי שגם חבריהם של הורי הם סיפור. המשך לסיפור של הוריהם שלהם, החלוצים, שהיו סיפור אחד אחד - ביחד ולחוד. המציאו לעצמם סיפור ומעגל והכריחו את עצמם להאמין בו ולחיות אותו. הם ידעו שהם משנים מציאות למען החברה והמדינה - ולא העלו בדעתם את מחירה הפרטי. את שינוי הערכים והבוגדנות שבדרך.

***

ועכשיו שואלים אותי: אז למה אתה כותב עליהם כל הזמן? ואין לי ממש תשובה, חוץ משהם מאד מעניינים אותי. דווקא משום שהם אוסף של אנשים פרטיים עם התמודדות חיים אישית ומשפחתית, יוצאת דופן, הם סיפור אפילו גדול בעיני. האידיאל שהאמינו בו השתלט עליהם בכללי מציאות חדשים.

אבל עד שאדע את התשובה לגמרי, אני אשיב עליה בשני שירים מספרי "מנהלל ועד בכלל – רטרוספקטיבה". מישהו פעם אמר לי שמשיר יוצא סיפור שיכול להסביר את השיר.

אז הנה הם:

אֲנִי כּוֹתֵב עַצְמִי לָדַעַת

הצילום והציור - מריאנה נאומובסקי

אֲנִי כּוֹתֵב עַצְמִי לָדַעַת

שֶׁמָּא יִמָּחֵק

שֶׁמָּא שֶׁאֶמְחַק

שֶׁמָּא אֶמָּחֵק.

וַאֲנִי כּוֹתֵב עַצְמִי נִמְשָׁךְ לָדַעַת

מַהוּ עַצְמִי שֶׁאֲנִי כּוֹתֵב אוֹתוֹ,

שֶׁאֲנִי כּוֹתֵב עָלָיו.

אֶת חֶלְקוֹ אֵינִי יוֹדֵעַ

אֶת חֶלְקוֹ אֲנִי רוֹצֶה לָדַעַת,

אֶת יְדִיעָתוֹ הָעִקָּרִית

לְפָחוֹת אֲנִי מֵבִין.

פַּעַם כָּתַבְתִּי וּמָחַקְתִּי

בְּגוּף שֵׁנִי וּשְׁלִישִׁי

דִּלַּגְתִּי עַל גּוּף רִאשׁוֹן

מִפַּחַד הַהַדְחָקָה

וּמֵהַדְחָקַת הַפַּחַד.

וְהִנֵּה אֲנִי חוֹזֵר עַכְשָׁו

לְגוּף רִאשׁוֹן נוֹכֵחַ

מַשִּׂיג עַצְמִי מִבְּלִי לִבְרֹחַ.

הַזִּכָּרוֹן

בַּסּוֹף, מַה שֶּׁנּוֹתַר הוּא הַזִּכָּרוֹן.

שֶׁנּוֹבֵעַ מִתּוֹדָעָה, שֶׁנּוֹבַעַת מִסִּפּוּר הָיָה אוֹ לֹא הָיָה,

אֲבָל אָהַבְנוּ לְהַאֲמִין לוֹ וְאוּלַי לֶאֱהֹב אוֹ לִשְׂנֹא

כְּשֶׁהַזִּכָּרוֹן גַּם הוּא מִתְעַמְעֵם,

בָּאָה תּוֹדָעָה חֲדָשָׁה מִסִּפּוּר חָדָשׁ

הֹוֶה אוֹ לֹא הֹוֶה

— שֶׁרוֹצִים שֶׁנַּאֲמִין לוֹ —

וּבָא גַּם זִכָּרוֹן חָדָשׁ

לְלֹא קֶשֶׁר עִם הַקּוֹדֵם,

עִם שִׁלְטוֹן חָדָשׁ, שֶׁמֵּצִיף אוֹתוֹ.

וְרַק הַתָּנָ"ךְ לֹא מִתְחַלֵּף.

אוריאל בן עמי, מתוך הספר "מנהלל ועד בכלל - רטרוספקטיבה"