בִּידִי בָּם-בָּם - סערות במושבים של פעם

31.3.2023

בִּידִי בָּם-בָּם (שם בדוי) היה נאמן השלטון המקומי. איש שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות. אם נדרש מידי פעם איזה כוח השפעה ואפילו כוח פיזי, בִּידִי בָּם-בָּם היה תמיד זמין.

זה קרה לפני המון שנים וכולם מתים עכשיו. אחת לכמה שנים פרצה סערת רוחות תורנית בכפר והיו אף איומים בהרמת יד. אך ברגע האחרון, הצליחו להתאפק ורק לצרוח אחד על השני באסיפות, או סתם להקניט זה את זה.

השמירה על חזות היחד היתה חשובה בעיני כולם, אך מידי פעם משהו התפלק למישהו, יצא משליטה ופרצה מלחמת עולם. בדרך כלל על כבוד ויצרים ומיכסות ייצור ושליטה בחברים. מישהו אמר על מישהו: "לא אכפת לי שיתאבד, אבל לא במשמרת שלי".

--

מישהו פעם הרים את קולו באסיפת החברים בחמת זעם ואז גם הניף כיסא ואיים להנחית אותו על חבר אחר. הוא היה אדום כולו. צעק וצרח אך איכשהו קלט את מבטו של ראש הכפר ונרגע, בעוד הכסא שבידיו מונף באוויר. הוא הניח אותו בעצמו על הריצפה, כאילו האוויר יצא ממנו. השתתק ויצא החוצה לעשן ולהמשיך להירגע. הוא הבין בעצמו שהשלטון לא רוצה מכות, מספיק שרק יפחדו ממנו.

וככה התגלגלה ההיסטוריה שנים בתוך היחד המגובש והמעשים הכבירים למען החברה והמדינה. דברים יפים ונשגבים וגם מתעתעים ומטאטאים. מאיר שלו קרא לזה "הדבר היה ככה" וסיפר שכל אחד נשבע על אותו דבר, שהיה ככה אבל אחרת. יהונתן גפן קרא לכפר "מה יגידו", כי כולם אמרו על כולם והיה להם מאד אכפת מה יגידו.

וככה, שם פורצת סערת רוחות ומחרימים מישהו ש"סטה מהדרך", פה מטילים קנס על שני חברים שיצאו בשליחות ממלכתית לחו"ל, בלי לבקש רשות. שם סוגרים למישהו את השאלטר בבית הקירור, עם פירות העונה שנרקבים בטעות. פה סוגרים למישהו מים בפרדס, או משחקים לו עם שעון המים שמראה צריכת יתר, כאילו בטעות.

כפר מעולם אחר

ויכוחים ועקרונות וכמעט מכות. ותמיד כמובן בשם האידיאולוגיה. כבר לפני שנים נלחמו חברים נגד "חוק המושבים", עוד בראשית שנות ה-60. זו היתה הצעת חוק הזויה במיוחד בישראל החופשית. על פי הוראת החוק המוצע, החברים אינם רשאים להישפט בבית משפט של מדינת ישראל. אלא רק בידי שופטים, חברי מושבים, שימונו על ידי תנועת המושבים. ללא השכלה משפטית או אחרת, אבל בהבנה מה טוב למושב וראשיו. בהמשך לאותו חוק, רשאית אסיפת החברים גם לגרש ללא רוב קולות, חבר מהמושב. לכל אסיפת חברים ישנו קול חיצוני אוטומטי נוסף, מכוח החוק המוצע, מטעם תנועת המושבים – והוא יכול להכריע את גורלו של חבר ומשפחתו. אפילו שרוב, או לפחות מחצית מחברי המושב תומכים בו.

המאבק נגד החוק נמשך כ- 15 שנים. בִּידִי בָּם-בָּם היה שולח את הילד לשאול את הילדים מי בעד ומי נגד החוק – ומדווח לרשויות. אסיפות סוערות ותיגרות ידיים ליוו את המאבק במושבים הוותיקים. חברים מרכזיים הוחרמו. גורשו מחברותם בהסתדרות ובמרכז מפא"י והיו מנודים במושב. אסורים להגיע לסרט בבית העם, או נמנעים מחגיגות הכפר. הם הצליחו להתיש אלה את אלה ואת עצמם, עד ש"מורדי המושבים", המתנגדים לחוק הדרקוני, הצליחו במאבקם נגדו. החוק התמסמס והוסר מסדר היום, אך הותיר צלקות בחברים ובמושבים רבים.

--

בהמשך באו ויכוחים על קריסת המושבים וחלוקת הרווחים בין החברים, ממפעלים המשותפים לחקלאים. הוצאות אחזקת המנגנון והייצור הושתו על כל החברים, אך הרווחים חולקו בין חלק מהחברים בלבד. זו היתה מהומה נמשכת וכואבת. עד כדי איום לפלג את המושב, כמו הפילוג בין הקיבוצים עין חרוד איחוד למאוחד.

שוב היו צעקות וויכוחים ואז בִּידִי בָּם-בָּם, שהיה גדול גוף, נקרא להשתיק את אחד החברים המבוגרים, מהקבוצה הדורשת תיקון. היו ביניהם חילופי מילים ובִּידִי בָּם-בָּם, לא הסתפק בהן. הוא קם והלם בפרצופו של יריבו לדעה. ראש האסיפה סגר אותה והלך הביתה. הדברים נתגלגלו מידידות אמיצה ועד לאיבה חמוצה וגם להליכים משפטיים. בסופם חוייב דווקא המותקף הזקן לשלם פיצויים. בכפר ידעו למי יש עורך דין מלוטש ומוצלח יותר.

--

אבל מאז המהומה, שונו גם הכללים לטובה. הרווחים חולקו שווה בשווה בין החברים. לא רק ההפסדים. החברים הפסיקו להתעניין במיכסות הייצור של האחרים וגם העוסקים בחקלאות פחתו באופן ניכר. כולם למדו לזכור את הטוב שבכפר.