ילדי הכפר בבית-הספר היו לועגים לבְּלַנְקָה, המנקָה של המשתנה.
בלנקה נראתה לי אז קשישה מרופטת, אולי בת ששים, אבל כנראה היתה צעירה הרבה יותר. לבושה בּסְחָבַת סוודר ורוד, כפפות גומי לידיה, נעולה במגפי גומי שחורות. פניה הממושקפים על אמצע חוטמה, מלאי קמטים, חריצים של ממש, מיוסרים, מאומצים, מיוזעים. שיערה פרוע, מוזנח, מדובלל על ראשה והיא שותקת. מידי פעם היתה מסירה את משקפיה, מוחה בשרוול את זיעתה הניגרת מפניה וממשיכה בעבודתה.
הילדים לועגים לה - כאילו בשקט, אבל כזה שאפשר לשמוע בקלות. והיא שם, נאנחת ואיננה. לעולם אינה מגיבה. לא שמעתי ממנה משפט אחד שלם. אפילו קול, לא ידעתי איזה יש לה.
כשהבנים נכנסו להשתין, היא היתה יוצאת מיד עם המגב והסמרטוט והדלי עם הליזול. עושה כבוד לבני האצולה הקטנים, החצופים הכפריים. מעולם לא שמעתי אותה אומרת "תחכו". הבנים היו יוצאים והיא שבה לנקות אחריהם.
יום אחד, במקרה, נכנסתי להשתין עם ילד שהיה גדול ממני. והשירותים אחריה רחוצים ונקיים. בלנקה, ראתה אותנו וכהרגלה, מיד יצאה.
הילד הגדול אמר לי "בוא נתערב שאני מגיע לתיקרה". לא הספקנו להתערב והגדול כיוון למעלה וריסס בהנאה בקשת משמאל ולימין, גם את הקירות שבצדדים. "שמע"... אמרתי לו, "לא נעים, בכל זאת, היא רק ניקתה". הגדול אמר "עזוב, כל אחד והתפקיד שלו. התפקיד שלי להשתין ושלה - לנקות".
כעבור כמה ימים, כשחזרתי הביתה מבית-הספר, נדהמתי: אמי מארחת את בלנקה בסלון ביתנו. יחד הן שותות קפה עם עוגה משובחת שהכינה אמא. ועוד על צלוחיות הפורצלן המוזהבות, המהודרות ביותר שהיו בבית השמורות לאירועים חגיגיים.
הן דיברו ודיברו בשטף, ביידיש וגרמנית. בלנקה היתה לבושה בבגדים אחרים. צנועים, מסודרים ונקיים. בלי ריח הליזול, שנדף ממנה בבית-הספר.
הסתלקתי במבוכה. כשהלכה, שאלתי את אמא: "תגידי, מה לך ולבלנקה המנקה? מה פתאום הכנסת אותה הביתה"?!
- "בלנקה היא חברה שלי"! אמרה אמא בנחרצות, כמעט בתקיפות, "היא ניצולת שואה"! ולא הוסיפה דבר. גם אני לא שאלתי יותר כלום. אף פעם.
__________________
הסיפור "בלנקה המנקה של המשתנה" מתפרסם בספרי "רוחות הכפר".
Comments