הייתי בן 17 בכתה י"ב, והמורה הג'ינג'י לספרות הרגיז אותי. פרץ בינינו ויכוח "למה התכוון המשורר יהודה עמיחי", בשיר שלמדנו. המורה חשב מה שחשב ואני חשבתי אחרת. הוא דרש לכפות עלי את דעתו "הנכונה".
הייתי אז עיתונאי צעיר והחלטתי לבדוק עם המקור עצמו. פניתי לעורך העיתון "מעריב לנוער", שאישר לי לבקשתי לראיין את יהודה עמיחי על שירתו. התקשרתי לעמיחי והוא נאות להיפגש ברצון. ההתרגשות היתה גדולה. נסעתי באוטובוס "אגד" מהכפר לחיפה ומחיפה אליו לירושלים. בערך חצי יום לכל כיוון. זו היתה הדרך
הכי יעילה עבורי להגיע.
נפגשתי עם עמיחי בקפה "עטרה", במדרחוב בן יהודה, שעוד לא היה אז מדרחוב. זו היתה הפעם הראשונה בחיי, נער מהכפר, שישבתי בבית קפה — ועוד באמצע היום. ועוד עם עמיחי. ציפיתי לראות משורר נשוא פנים, שמכיר בחשיבותו ומצאתי איש אחר לגמרי. הוא הפתיע אותי בנעימותו ובדיבורו הרך. זה היה שנים ספורות לפני שקיבל את פרס ישראל. עד אז ספג ביקורות לא קלות ולא נבהל. דיברנו על שירה, על מבקרים, על
חיסולי חשבונות בבראנז'ה הספרותית. ובעיקר למה חשוב ללמד שירה עכשווית לבגרות ולא לייבש את התלמידים בחומר שפג תוקפו. "מתי תלמדו שירי אהבה אם לא עכשיו, בגיל 90?" אמר עמיחי. עם סיום הריאיון, שאלתי אותו לפשר השיר ההוא, "סלע המחלוקת", ביני לבין המורה לספרות. עמיחי השיב לי שכל אחד
יכול לקחת מהשירים שלו את מה שהוא רוצה ואת מה שהוא מבין. עם זאת, הוא אמר, שהוא נוטה לפרשנות שלי ולא של המורה לספרות, בעניין השיר שהביא אותי לפגוש אותו. כעבור שבוע, בשיעור לספרות, אמרתי למורה שפגשתי את עמיחי והוא מסכים עם דעתי. המורה הג'ינג'י רתח מזעם והפתעה. הוא היה אדום כולו. הריאיון התפרסם ב"מעריב לנוער" בינואר 1973. יהודה עמיחי היה אז בן 49. באוקטובר אותה שנה, פרצה
מלחמת יום הכיפורים והתגייסתי מיד לאחריה.
מאז אני ממשיך, בכל פעם מחדש לפגוש את עמיחי. הוא נפטר כבר לפני יותר מעשרים שנה. שירי האהבה והמלחמה שלו ממשיכים ללוות אותי, עד היום. את המורה לספרות מהתיכון, לא פגשתי מאז. כל הסיפור הזה עלה לי בציון המגן בספרות, אבל היה שווה. לא כל יום פוגשים את עמיחי.
הסיפור "הג'ינג'י ויהודה עמיחי" מתוך הספר "רוחות הכפר".
コメント