הדתי והפסנתרן - הזהות היהודית – סוגייה לשיחה בסוכה
אוריאל בן-עמי
Jun 13
1 min read
16.7.2024
פעם, לפני די הרבה שנים, השתתפתי באיזה פאנל, שהיה אחד מרבים: דתיים וחילונים. טחנו אינסוף את הסוגייה, עוד שנים רבות לפני שהדתיים התפצלו בתוך עצמם: למודרניסטים, לדתל"שים, לבעלי כיפות סרוגות, שקופות, פיצפוניות, כיורי ענק, חרד"לים, כיפות להט"ביות ובכלל בכל מיני צבעים.
העולם הדיכוטומי שהבחין בין דתיים לחילונים, התבלבל ועף לכל מיני רוחות. בעלי עמוד שידרה יציב, מתון או נוקשה - וגם כל מיני מוטציות שאינן ברורות וצדיקים באמונתם חיים וטוב שכך. כל עוד אינם מפריעים לאחרים לחיות לפי בחירתם. או אינם מחרחרים ריב ומחללים קודש בהר הבית, כשועלים.
***
בפאנל ההוא, מלפני שנים, השתתף מנהיג ציבור דתי מתון, שקול ונבון וחובש כיפה סרוגה. הוא התלונן על עצם הרצון לתייג אותו כאדם דתי. הוא סיפר לקהל שהוא אוהב לפרוט על פסנתר להנאתו. "אז מה אני? יותר דתי או יותר פסנתרן"? הוא שאל בהתרסה, רוצה לומר שזהו הבל הבלים, עצם השאלה לנסות לתייג אותו.
חלפו שנים. פגשתי באקראי איש ציבור דתי ומתון אחר, חובש כיפה סרוגה גם הוא, שהיכרתי והערכתי. היה לנו ויכוח אם יילך בשעת מבחן עם כלל ישראל, או אחרי הקיצונים במחנה שלו.
הוא לא השיב. היום המחנה הקיצוני בשלטון. גם דתי וגם לאומני. מכנה עצמו רשמית "הציונות הדתית". גם אלה שביקשו בשעתו לפוצץ את כיפת הסלע בהר הבית, נשארו מקובלים בזרם המרכזי. קולם הטוב של האחרים נבלע בהם. אולי זהו מצב זמני בסוכת דוד הנופלת, שתזכה לקום מחדש. כלל ישראל לכל סוכות השלום הזמניות והקבע. חג שמח ושקט. אמן.
Comentarios