המושבניק החפץ חיים מיבנה וחכמיה
- אוריאל בן-עמי
- May 30
- 3 min read
Updated: May 30
17.3.2024
פגשתי אותו לפני כעשרים שנה, סמוך להינתקות מגוש קטיף. בילינו שבת בבית החולים שבו אביו ואבי הזקנים היו חולים ומאושפזים. לא זכרתי את שמו, אך את שיחתנו זכרתי והיא עלתה לי מידי פעם.
מעניין, חשבתי לעצמי, מה עלה בגורלו. הוא הרשים אותי מאד בצניעותו, ענייניותו, במכנה המשותף החקלאי של אביו מקיבוץ יבנה, שבו הוא נולד וגדל ושל אבי ממושב נהלל, שם נולדתי וגדלתי אני. הוא עצמו היה אז, כשנפגשנו, מושבניק בעל חממות מצליחות במושב גני טל, בגוש קטיף, ערב ההינתקות.
הוא היה כואב מאד ואף שהיה בשיא הצלחתו, אמר לי: "אני לקראת גיל 60. אתה יודע מה זה לבנות את כל החיים האלה מחדש"? ברקע הימים ההם היו דיבורים ואיומים באלימות כלפי חיילי צה"ל בהינתקות מגוש קטיף. המתיישבים קראו לה "העקירה" וזה היה נכון. הפוליטרוקים קוראים לה עד היום "הגירוש", מה שאינו נכון. זו הייתה החלטת פינוי פוליטית של ראש הממשלה אריק שרון, לנוכח הטרור הגואה שסיכן את כ-5000-8000 תושבי הגוש. ואת חיילי גדודי צה"ל הרבים ששמרו עליהם.
נסיעות הילדים לישובים ולחוגי הפעילות בהם, נעשו ברכבים משוריינים של צה"ל ובליווי חיילים חמושים. הן עלו בהרוגים רבים.
בתום ההינתקות, פוצו המתיישבים וניבנו להם בתים במרכז הארץ, ללא טרור. היו אז רבנים שאמרו שלא תהיה הינתקות ובו בזמן דאגו בשקט למקום חלופי במרכז הארץ. שם הם גרים עד היום. היו גם רבנים שהבטיחו שלא תהיה הינתקות עד הרגע האחרון. חסידיהם האמינו להם ונקלעו למשברים נפשיים עמוקים.
שאלתי אז את המושבניק אם תהיה אלימות מצד תושבי גוש קטיף המתפנים. הוא השיב לי בכאב שראשית הוא מאמין כי תהיה הינתקות. שרון היה מפקדו במלחמת ששת הימים והוא ידע ששרון מבצע מה שהוא מחליט, כפי שאכן היה. "אני אישית, לעולם לא ארים יד על חייל צה"ל", אמר לי והוסיף: "כשיבואו החיילים לפנות אותי מביתי, הם יסחבו אותי החוצה, בידיים וברגליים. ללא התנגדות פיזית מצידי. זאת תהיה המחאה שלי".
***
רישומה של השיחה עלי, היה חזק. השבת יצאה והלכנו לדרכנו. לא ראיתי אותו מאז. כעבור שבוע החל פינוי גוש קטיף. צה"ל הכריז על האזור כשטח צבאי סגור. יום לפני הסגירה, בשבת שאחרי שיחתנו, נסעתי כאזרח לבקר ביישובים, שרובם היו דתיים. רציתי לחוש את האווירה של התושבים שם. לראות את האזור בפעם האחרונה, ברגע האחרון שלו.
הגעתי לכפר דרום, החניתי את הרכב לפני השער הסגור בשבת. נכנסתי ברגל. התושבים חשדו בי, שאני שייך לשלטון. מה פתאום אני מתעניין בהם. הוצאתי תעודת זהות שיבדקו אותי. חשתי הזדהות עם עקירתם, למרות שחשבתי שצעד הפינוי הוא הכרחי, בגלל הטרור תמורת פיצוי הולם. הממשלה שלחה אותם לשם – וחייבת לדעתי לפצות אותם. אבל באתי רק להקשיב, לנסות להבין יותר. אחד התושבים הבולטים בהתנגדות לפינוי, הסכים לדבר איתי ללא חשש. "לא יהיה גירוש ולא תהיה הינתקות"! הבטיח לי, בביטחון מלא. חזרתי הביתה למרכז.
למחרת, פחות מ-24 שעות מהביקור הזה, ראיתי בטלוויזיה את הבולדוזרים של שרון, הורסים את בתי הישובים האלה. שרון רצה והצליח ליצור טראומה בהרס. לא בפירוז השטח, או בפתרון אחר. תלמידי ישיבה, שאינם תושבי הגוש, הוזעקו בידי רבניהם להיאחז בגגות כפר דרום, בהבטחה שיצליחו למנוע את העקירה. זה היה שקר. הם פונו אחרונים עם רבניהם, שידעו היטב את האמת, השנויה במחלוקת.
***
השבוע נקלעתי למושב גני טל, הסמוך לגדרה ולקיבוץ חפץ חיים. הוא הוקם מחדש, בידי המושבניקים החקלאים, על אדמות קיבוץ חפץ חיים, שנקלע להסדר חובות. כל הישוב הועתק לכאן והחברים מאז, ממשיכים לגור בשכנות, כמו בגוש קטיף. זהו ישוב קהילתי דתי קהילתי מטופח ופורח, שעוסקים בו בחקלאות.
חיפשתי שם מקום נעים, שנקרא חוות קפה "מטעים". בלב חלקת עצי אבוקדו משובחים מגדלים ומוכרים שם קפה ואבוקדו. התברברתי בתוך המושב וראיתי מושבניק חייכן על קלנועית. הוא הסביר לי איפה פספסתי את הסיבוב ימינה – ואיך להגיע.
הוא היה אדיב ומאיר פנים. מאז ומתמיד נשארה לי חיבה והערכה לעובדי אדמה אמיתיים. שאלתי אותו מהיכן הגיע לגני טל בפעם הראשונה, עוד כשהיה בגוש קטיף. "מקיבוץ יבנה" הוא השיב לי. "אם ככה , זה אתה ואני מכיר אותך" אמרתי לו ושיחזרתי באוזניו את שיחתנו בבית החולים, מלפני עשרים שנה, בשבת ההיא. כשהשגחנו על הורינו הזקנים המאושפזים, שהיו עוד חיים. שבוע לפני תחילת ההינתקות מגוש קטיף. גם הוא נזכר.
כעבור שבועיים מהפגישה ההיא, נפטר אבי בעיצומה של ההינתקות. בני היה אז חייל בסדיר בכוח המפנים של צה"ל. הוא פגש את בנו של בן דודי, שנשלח בידי רבו לגגות בכפר דרום. הם עמדו זה מול זה והמפקד שלו אישר לו להתחבק איתו.
Comentários