המפגש המפתיע ברכבת העמק

פרשיות מסעירות בעמק והגליל – מפי גיבורי הספר "שאגה אחרונה במטולה"

חוויה מרנינה פקדה אותי השבוע באתר שימור "רכבת העמק", בכפר יהושע. הוזמנתי להרצות בפני ותיקי העמק, על "פרשיות מסעירות בעמק יזרעאל ובגליל".

בכל הרצאה כזו, אני נפגש עם אנשים שהכירו את גיבורי ספרי "שאגה אחרונה במטולה", או שמעו עליהם מסבא או סבתא שלהם - ויש להם תוספת תרומה עבורי.

כריכת הספר "שאגה אחרונה במטולה"

וכך היה בשבוע שעבר. באתי לכפר יהושע, מעבר לוואדי של נהלל, שבה גדלתי. לספר להם על גיורא זייד, הבן של השומר אלכסנדר, על יצחק חנקין שנקם את דמו של אלכסנדר שנרצח והרג את רוצחו הערבי, ועל עודד ינאי ואביגדור יוסיפון, מראשוני שירות הביטחון, עוד טרם קום המדינה. ארבעתם עשו גדולות ונצורות בטיפוח יחסי השכנות עם הערבים, הכירו אותם היטב בערבית רהוטה שידעו – וידעו לנהוג איתם בכבוד וערנות ונחישות. לשמור בדרך זו על הישוב העברי, שסבל מפרעות, עוד טרם מלחמת העצמאות. לפני כ-40 שנה כינסתי את העדויות מפיהם בספר, שיצא לראשונה ב-1990.

והם, אנשי העמק והגליל בחייהם – קבורים בחלקת השומרים בשייח א-בריק, קריית טבעון של היום. לצד אלכסנדר זייד שממשיך להשקיף על כפר יהושע והעמק – מהפסל ממול.

***

ואז באה לי הפתעה נעימה. ניגשה אלי מיקה שילה בת ה-93 מכפר יהושע. אביה, עמנואל מרקובסקי-מור גדל במטולה וכנער בן 15, לקח רובה והניס פורעים ערביים, שביקשו לפגוע ביהודים שם. טרומפלדור התלהב ממנו וצירף אותו, למרות גילו הצעיר, למגיני מטולה ותל חי. אחר כך היה לדמות ביטחונית מרכזית בעמק.

מיקה סיפרה לי שהוריה החלוצים העניקו לה שם מוזר: מִרְצָהּ. שפירושו "המֶרֶץ, שלה. התלהבות או כוח לעשות משהו; אנרגטיות; פעלתנות", לפי המילון.

יצחק חנקין נוקם דמו של אלכסנדר זייד. ציור דני קרמן מהספר.

קשה היה לה לחיות עם השם המקורי הזה והיא הפכה אותו ל"מיקה". עם השנים התברר לה שיש הרבה "מיקות" בארץ, אך רק היא מִרְצָהּ במקור. והיא רהוטת דיבור וזיכרון חד וקולח ומספרת לי על חיבור שכתבה, במלאת שנתיים לרצח אלכסנדר זייד, בשיך א-ברייק. הוריה לקחו אותה ב-1940 לאזכרה, כשהיתה בכתה ד' - והיא זוכרת היטב את האירוע. בעקבותיו כתבה אז חיבור נפלא, הנמצא במרכז ההנצחה בקרית טבעון. לכבוד הרצאתי, העתיקה לי אותו במיוחד בכתב ידה – ומסרה לי.

גם אחותה הבכורה של מיקה, רינה פורת בת ה-95 מכפר יהושע הוסיפה זיכרון משלה. היא ביקשה לציין כי אחרי רצח אלכסנדר זייד, נעשה פיוס בין משפחת טאבאש הרוצח הערבי למשפחת זייד. הבן של הרוצח התארח אצל משפחת זייד וגיורא התארח אצל משפחת הרוצח, בשבט הבדואי באזור.

קטע מהספר שבו מספר יצחק חנקין על רכבת העמק.

***

על הפרשיות המסעירות שסיפרתי מפי גיבורי הספר, לא ארחיב כאן.

אך אי אפשר שלא להזכיר את "רכבת העמק" מהספר. היא הייתה אז - בימי המנדט הבריטי, בראשית היישוב לפני 100 שנים - שם דבר בעמק. נושא לבדיחות וללעג על זחילתה המפורסמת. בקושי זזה.

יצחק חנקין היה אז נער והסתבך בתיגרה עם ערבים, שגנבו ענבים משדות כפר יחזקאל. אחד הגונבים נהרג ויצחק נמלט משם ברכבת לאלכסנדר זייד, שאימץ אותו כבן, בשייח א-ברייק. בדרך נכנסו שוטרים בריטיים לרכבת. יצחק קפץ מהחלון מפניהם – והמשיך ברגל לאלכסנדר זייד. ליד המקום שבו נפגשתי עכשיו – עם זקני העמק, שזוכרים היטב.

חיבורה של הילדה מיקה שילה – (אז מירצה מרקובסקי) על האזכרה לאלכסנדר זייד, ב-1940, במלאת שנתיים לרצח.

בחודש הבא ימלאו 30 שנה לפטירת יצחק חנקין, 20 שנה לפטירת גיורא זייד ועודד ינאי ו-7 שנים לפטירת חיים גורי, חברם של גיבורי הספר, שעודד אותי לכתוב את סיפורם.

====

בתמונות

שער הספר "שאגה אחרונה במטולה".

יצחק חנקין נוקם דמו של אלכסנדר זייד. ציור דני קרמן מהספר.

קטע מהספר שבו מספר יצחק חנקין על רכבת העמק.

חיבורה של הילדה מיקה שילה – (אז מירצה מרקובסקי) על האזכרה לאלכסנדר זייד, ב-1940, במלאת שנתיים לרצח.

יש להקליק על התמונות להגדלה לקריאה.