הסימפוניה האקדמית של פרופ' טרומבוני, חלילי וכינורי

28.5.2024

כסאות בהקשבה. אילוסטרציה.

פרופסור חלילי ופרופסור טרומבוני נפגשו בתחנת הדלק של הכפר הירוק, אחרי שנים של איבה.

דם רע עבר ביניהם בוועדות המינויים של האקדמיה והפך אותם צהובים זה לזה. אנשי הסגל והמזכירות, בחוג לתולדות בני ישראל החדשים, נהגו להלך שם על בהונות, צמודים אל הקירות, שלא להיות מזוהים מידי עם צד זה או אחר, בין האגו של הבכירים.

הכל החל לפני עשרות שנים, כשחלילי התמחה לדוקטורט אצל טרומבוני, שהיה בעל אגו גדול. הוא הכיר בכוכבותו של חלילי כסטודנט מצטיין. הוא רמז לו שבישיבת המשובים על הסגל, יביע את דעתו על הרצאותיו של פרופסור כינורי, יריבו המושבע.

פרופסור כינורי נחשב לידען גדול לאין שיעור מפרופסור טרומבוני, אך מרצה כבד ומבולבל. לעומתו גאתה הכריזמה של טרומובוני, שהיה מגיע לאוניברסיטה על אופניים, במכנסיים קצרים, עם קוקו בשיער וזקן של ג'ון לנון - ומסתחבק עם הסטודנטים.

הדוקטורנט חלילי, הבין את הצד המרוח של של הפרוסה. הוא היה בטוח בעצמו והעז לצאת בביקורת נגד ההרצאות היבשות של פרופסור כינורי.

פרופסור כינורי ידע ישר שזהו טיל ישיר מפרופסור טרומבוני. הדוקטורנטים במחלקה, בדרך כלל, היו כבשים שקטות ומנומסות ונטולות כל דעה עצמית, ביעד לדוקטורט הנכסף.

אם היתה להם השקפת עולם כלשהי, היא נמחקה בדרך. עד שקיבלו קביעות, יצאה להם הנשמה ורבים שכחו לגמרי את דעתם. לפעמים אפילו חשדו בהם שהתחפשו למכונות לייצור הערות שוליים.. כותבים ומוחקים, מוסיפים וגורעים הערות שוליים למכביר. אם יש בהן צורך, או אין בהן צורך. העיקר לרצות את וועדת המינויים, להפוך ל"דוקטומט", דוקטור אוטומט - ולהיות חלק ממנה.

פרופסור כינורי לא אהב כמובן את חוצפתו של הדוקטורנט חלילי, למרות שהערתו היתה נכונה. הוא אכן היה משעמם עד מוות והסטודנטים חייכו אליו, רק כדי לצלוח את התואר בשלום. לא להתעסק איתו, כדי שלא יכשיל אותם, אם יתלוננו. כינורי ידע שתורו יגיע לגמול לטרומבוני.

חלילי רץ מהר במסלול הדוקטורט, עם קיצורי דרך מזדמנים עד שהגיע יום פקודה. פרופסור כינורי התעקש לשבת בוועדת המאשרת שלו. בשיג ושיח של הפקולטה לענייני מינויים, מקומו היה מובטח לשמוע את ההגנה על הדוקטורט, לקבל אותה או לתקוף אותה.

חלילי הגיע קצת נרגש לוועדה, אך היה בטוח ביכולתו. הוא החל להגן בלהט על התיזה שלו אודות "פנים עבריות בשינויי הזמנים". אך נקטע מייד בפי כינורי. "זה לא רציני. זה לא אקדמי מספיק". הוא שלף לעומתו בקול רם ובוטה עשרות הערות שוליים, שלא הופיעו במחקרו ושאל "איפה זה וזה וזה? "איך יכולת התעלם מההערות החשובות האלה"?

שתי המומחיות שלצידו, החווירו אך ישבו בצל שותק ולא הוציאו הגה. נתנו לו להמשיך בזובור הגדול לדוקטורנט המצטיין חלילי.

סופו של עניין שחלילי נדרש ללכת הביתה לתקן תיקונים, לשפר שיפורים ולהוסיף תוספות ורק אחר כך להתייצב למועד נוסף לאישור הדוקטורט שלו. עוד חצי שנה פלוס.

רק אז, למרות חריפות שכלו, ירד לו האסימון. חלילי הבין פתאום, שהוא פיון קטן על לוח השחמט של פרופסור טרומבוני ופרופסור כינורי.

הוא יצא בריצה ממש, מחדר וועדת השיפוט, היישר לחדרו של פרופסור טרומבוני פטרונו. "מה זה הדבר הזה"?! הוא שאל אותו נסער, "אפילו בטירונות בגולני, לא עשו לי דבר כזה"! טרומבוני היה קצת נבוך. קם לקראתו, חיבק את כתפו ואמר לו בחצי לחישה, כממתיק סוד: " כינורי עושה לנו צרות הרבה שנים. הוא מחובר גם לדיקן וגם לרקטור. אבל אל תדאג. עוד שנה הדיקן פורש ויש לי בהחלט סיכוי להחליף אותו".

- "אבל מה בינתיים? מה עד אז? אני בינתיים מחוסל כאן"?

- "לא אמר טרומבוני, "אבל אתה חייב לדעת שצריך המון המון סבלנות ונימוס, כדי להזיז משהו באקדמיה. אפילו את התה שלי אני לא תמיד מזיז בעצמי".

- " תסלח לי טרומבוני", הרים חלילי את קולו. "אתה הרי יודע שאני שווה. שלחת אותי להילחם בכינורי בשביל עצמך ועכשיו, אתה נוקם בו והוא בך, על הגב שלי"?!

טרומבוני שוב ניסה להרגיע. "קצת סבלנות והכל יהיה בסדר" הוא השיב לחלילי.

- "תסלח לי שוב טרומבוני, אני מצפה שתילחם בשבילי. אתה יודע הרי שכינורי נכנס בי בגלל המלחמות ביניכם".

חלילי יצא מתוח מהחדר, גייס המלצות חמות על מצויינותו ונסע לאוניברסיטת לונדון.

תוך שנה קיבל שם דוקטורט ונעשה מרצה וחוקר מצטיין. תוך שלוש שנים הפך למטאור. פרופסור-חבר מן המניין והגיע לאוניברסיטה בארץ כמרצה אורח. טרומבוני היה רואה אותו במסדרון ליד הספריה, מסתובב אחורה ומסתלק, רק לא לפגוש לו את העיניים.

עברו עשר שנים מוצלחות בלונדון. מחקריו של פרופסור חלילי זכו למוניטין. הדיקן והרקטור בארץ פרשו בינתיים ודווקא פרופסור כינורי, יריבו המושבע של פטרונו פרופסור טרומבוני, הציע לו מישרה, בחוג שדחה אותו.

פרופ' טרומבוני הודח בינתיים מהחוג וקיבל מישרה שולית כראש המחלקה לאפלייה מתקנת, הכפופה לרקטור החדש.

ואז ובאופן מקרי הם נפגשו בתחנת הדלק בפר הירוק.

פרופ' חלילי זיהה אותו מתדלק במשאבה לפניו וניגש אליו. "שלום, אתה זוכר אותי"? שאל את פרופ' טרומבוני, שנעשה לבן כמו שיער השיבה שלו.

"זה בסדר, אתה לא צריך לענות", אמר לו חלילי. "שכחתי משהו להגיד לך אז, כשנפרדנו. הייתי עוד לפני הדוקטורט. למדתי ממך שצריך לנהוג באקדמיה בנימוס. אז לא אמרתי לך מה אני באמת חושב עליך. גם עכשיו אני שומר על נימוסים טובים. אני לא אגיד לך שאתה אפס מושתן. אתה הרי יודע לבד".

וככה הם סיימו לתדלק בתחנת הדלק של הכפר הירוק. וגם זה כבר היה בעיקר אקדמי.