הפציעה. בשלג, בבוץ

26.11.2024

חורף, 1973. מסלול פיקוד מהיר של בני הקיבוצים והמושבים בנח"ל. סוף הטירונות, לקראת קורס מ"כים. התאמנו בשלג בשטח ,9 בגליל, באזור המשולש המוכר של הכפרים הערבים. חצינו מטע זיתים עם בוץ עד הברכיים, בקושי מרימים רגל אחרי רגל. נושאים את כל הציוד על הגב, עם הנשק. 40 קילו אמצעי לחימה, על כל אחד מאיתנו. התחלנו לטפס בטור במדרון הסלעי מכוסה שלג, מתנשפים בעלייה להר.

היינו מותשים. באותם זמנים לא אפשרו לנו לישון בלילות. כשהיינו עוצרים את הטור לרגע, היו החבר'ה מתנדנדים, מנקרים מעולפים, כמעט נופלים אחד על השני לאחור, כמו בדומינו. הלכנו, נעצרנו ואז, כנראה מתוך שינה לרגע, החלקתי, עם כל הציוד על הגב. רגל שמאל נתקעה בתוך נקיק בסלע וכל הגוף נטה הצידה. הייתי מאובן מכאב. מעורפל, מתעלף עוד רגע. לא העזתי לצרוח. נחצ'ה המ"כ זינק אלי מיד. שפך עלי מים מהמימייה שלו, פקד עלי לשתות ולפרוק את הציוד ואז להוציא את הרגל מן הסלע. הוצאתי. כף רגל שמאל נטתה לימין ונראתה כמו ר' הפוך. הוא שלף סכין מאפוד הלוחמים שלו וחתך לי את שרוכי הנעל כדי לחלץ את

הרגל בזהירות. "אתה חושב ששברת?" הוא שאל בדאגה ואני עונה לו "אני לא חושב. שברתי".

החבר'ה ישבו קפואים, גם מפחד. עד שהגענו למקום הזה ובקושי סחבנו את עצמנו, הלכנו בערך שלושה קילומטר. עכשיו היינו צריכים לחזור את כל הדרך. עד למקום שהקומנדקר, רכב השטח הצבאי, יכול להגיע ולחלץ אותי מהבוץ ההוא. ישבנו שם דוממים. מתארגנים לדרך חזרה למטה. החבר'ה התחלקו ביניהם בסחיבת הציוד שלי. נחצ'ה פקד עלי לשכב על האלונקה. ירדנו כמה צעדים באיזור סלעי ותלול ומושלג. ארבעה חיילים, התברר, לא יכולים ללכת בו עם אלונקה מיושרת לכתף, בלי להחליק. נחצ'ה גדל הקומה, קרא "לעצור כולם". התארגן להרים אותי בסחיבת פצוע על הכתף. החבר'ה נערכו בטור עורפי מאחוריו. אני מציץ בהם, מהגב שלו, והם קודרים, אדומים מהמאמץ. מתחילים לרדת. אני על הגב שלו. הוא לא מוציא הגה מהפה וגם אני לא. הכאב הולך וגובר, אבל אני נושך שפתיים.

***

עוד רגע, הייתי בטוח, הוא נופל ושנינו יחד עפים מההר למטה.

כעבור זמן, נחצ'ה מתחיל להתנשף כמו סוס דוהר, שנגמר לו האוויר. הייתי בטוח, עוד רגע, הוא נופל, עף יחד איתי ואנחנו שנינו מתגלגלים, מההר מטה. אבל אני שותק. ופתאום הוא שאל אותי "תגיד, אתה רוצה לנוח?" נחצ'ה הוא מושבניק גאה ואני מבין את השאלה. אני אומר לו שכן. נחים כמה דקות בישיבה והוא שואל אם יש לי כוח להמשיך. מה זאת אומרת אם יש לי כוח? הרי אני אצלו על הגב. לא הוא אצלי. "בוודאי שכן", אני אומר לו. מוציא מהכיס פלנלית, מטלית לניקוי הנשק, ודוחף אותה לפה, כדי לא לצרוח מכאבים. הוא ממשיך לסחוב אותי ומידי פעם מתחלף עם הקיבוצניקים, יפתח וניצן, הכי גבוהים וחזקים בכיתה. מבוססים איתי בבוץ כשאני

על גבם. לקראת הערב, הגענו לקומנדקר. העמיסו ופינו אותי לבסיס. במרפאה, אני קופא מקור, עם חום מעל 40 מעלות. יש דבר כזה מסתבר. הרופא הצבאי והאחות מדברים עלי, מעל לראשי. אני שומע שצריך לפנות אותי לבית חולים, אבל האמבולנס היחיד בבסיס, שמשרתים בו מאות חיילים, מקולקל. מחליטים להעלות

אותי על די־400, משאית ענקית ישנה, שמעבירים בה ארגזי ירקות למטבח הצבאי. הם קושרים אותי כמו חבילה לאלונקת שדה, השיניים שלי נוקשות מקור וצריך לכסות בערמה של שמיכות. מעלים אותי באלונקה ומניחים אותי על רצפת הברזל של המשאית, לבד. בינתיים כבר חושך. אומרים לי שלוקחים אותי לבית חולים

פוריה, ליד טבריה, כי בית החולים הקרוב בצפת, מנותק בגלל השלג.

***

חייל, שים רגל אני אומר לו - ולמזלי הוא דורך עלי באלונקה

בעמדת השין גימל, ביציאה מהבסיס, חייל עוצר את הנהג לתפוס טרמפ החוצה. "קפוץ אחורה, יש שם איזה חייל פצוע באלונקה, שב לידו", אומר לו נהג המשאית. הוא קופץ ומתיישב. אני לא מזהה את פניו באפלה. הנהג משתולל בפיתולי הדרך. אני חנוט באלונקה, מתחיל לשוט ולהתנגש בתוך ובין דפנות המשאית. חושך מצרים

שם בסיבובים החדים של הגליל. הברזנט מכסה אותנו ואין לי מושג איפה אני ומה השעה. "היי, חייל, שים עלי רגל" אני אומר לטרמפיסט ולמזלי הוא דורך עלי, על האלונקה. בולם אותי בשיוט, בין הדפנות. הנהג בקבינה הסגורה, מנותק. לא שומע, לא יודע. לא מתעניין. משתולל על הכביש.

תעודת כתב צבאי של אוריאל

מגיעים מתישהו מאוחר בלילה, לבית החולים פוריה. מעורפל מהחום, מחתימים אותי, חייל בן 18 לבדי, על טופס הסכמה לניתוח ומרדימים אותי. אין לי שום מושג על מה אני חותם. בקושי את שמי אני יודע. עוד באותו לילה יתברר, ששברתי את שתי העצמות ברגל. שבירה שבירה. בניתוח מכניסים לי פלטת מתכת עם 8 ברגים.

למחרת, בערך בשתיים בצהרים, אני מתעורר במחלקה האורטופדית והרגל הפצועה מחוברת בוו למוט, מעל המיטה. נותנים לי סיר לצרכים מיוחדים וטלפון חוגה, מחדר האחיות, עם חוט ארוך, כדי שאתקשר הביתה. להודיע להורים שאני פצוע, אחרי ניתוח. ככה זה עובד שם בצה"ל. אני זה שמודיע. אמא יודעת שאני לא מטלפן

באימונים באמצע היום, ככה סתם. אלא רק בשבת, מהתורנות של הטלפון הציבורי. וגם זה, רק לשתים־שלוש דקות, כדי שזמן הטלפון יספיק לכל הפלוגה.

***

אמא שומעת ונבהלת "מה עם הראש? מה עם הראש"? היא צועקת

היא שומעת אותי ונדרכת. "אמא", אני אומר לה, "אני בבית חולים, אבל אני בסדר". בנהלל הרי תמיד בסדר. והיא נבהלת וצועקת "מה עם הראש? מה העם הראש?" ואני מרגיע אותה. "זה בסדר, אמא. רק שברתי רגל. הראש בסדר. הנה את שומעת, אני מדבר איתך לעניין". לא יודע איך, אבל יחד עם אבא שלי הם טסים אלי בטנדר מהכפר, תוך שלושת רבעי שעה. מגיעים לבדוק מקרוב, שאני אכן בסדר. כעבור שלושה ימים, בשבת, באו החבר'ה מהכיתה לבקר אותי. מסתכלים עלי נבוכים, שוכב במיטה. הרגל הנפוחה, התלויה, צבועה באדום, צהוב וכחול מכל המשחות, אחרי הניתוח. לא קל לצפייה. הבנים שותקים, לא יודעים מה להגיד. הבנות סתובבות אחורה ומתחילות לבכות בשקט. לא נעים להן ממני. נעשיתי עצוב. לא הצלחתי כנראה להצחיק אותן, להרים להן את המוראל, כמו שאהבו.

במשך שנה, אני נע על קביים, בין בית החולים ליד טבריה, לבית קיי, מרכז השיקום הצבאי בנהריה. עובר רבעה ניתוחים. רוצים לשחרר אותי מצה"ל. אני הרי לא מועיל להם יותר. השבר גדול. מה אני עושה עכשיו? החבר'ה ממשיכים את המסלול לפיקוד ואין לי לאן ללכת. להשתחרר מצה"ל? לא בא בחשבון. מה פתאום? מה

אעשה לבד בגילי, באזרחות? בלי צה"ל, אני כנראה אבוד. כשכל החבר'ה בצבא, גם בכפר אין לי מה לעשות. "מגיעים לך אחוזי נכות, אבל רק בתנאי שתשתחרר מהצבא" אומרת לי הפקידה ממשרד הבטחון. עושה עוד סיבוב על ילד נאיבי בן .18 צה"ל צריך חייל שלם, לא שבור. אני לא מסכים להשתחרר, בתמורה לאחוזי נכות. אין לי מושג, מה הזכויות שלי. אבא שלי אמנם גיבור מהפלמ"ח, אבל לא מבין כלום בפקידים ואחוזי נכות. מורידים לי חזק את הפרופיל. כדי שאשרת כפקיד באיזשהו מקום.

***

הסתערות בטנדר מהכפר

אבל, אני מחליט אחרת. מתאמץ כהוגן, להגשים חלום ישן. להיות, כתב־צבאי. להתקבל לגלי צה"ל. מגיע מהבית בטנדר של המשק בכפר, לתחנה ביפו, לבקר מכר, שמשרת שם — אבל אין עם מי לדבר. ואז מחליט לעשות מעשה. עיתון "במחנה" נמצא בקומה הרביעית של הבניין. אני עולה על הקביים במדרגות הצרות. הפקידה החיילת יושבת במסדרון משמאל והעורך הראשי בחדר הגדול ממול, והדלת פתוחה. אני לא לוקח סיכון. לא שואל את הפקידה. מסתער פנימה. מבקש סליחה, שואל אם אפשר להפריע לו לרגע. הוא מביט בי בתימהון ומסמן לי לשבת.

אני מספר לו קצר במה העניין, אומר לו שהוא מוכרח לקבל אותי. שהייתי כתב ב"מעריב לנוער" ואני מוכן הרגע לנסוע הביתה לכפר, ולהביא לו את כל כתבי מהעיתון, מתקופת התיכון. הוא הביט בי, נדהם. לא מבין מניין נפלתי עליו. "אל תיסע לשום מקום", אמר, "תכין לי כתבת מבחן. דיוקן 5,000 מילה על וילי בראנט קאנצלר גרמניה. תוך שבוע. אם היא תהיה טובה — תתקבל". הוא נתן לי להבין שהפגישה הסתיימה. מה לי ולווילי בראנט? נבהלתי בשקט, אבל לא אמרתי מילה. הבנתי שניסה לנפנף אותי, בדרך משלו.

במדרגות למטה, התעשתתי. טסתי מיפו, בטנדר הישן של אבא שלי, ישר לארכיון "מעריב" בתל־אביב. למזלי, זכרו אותי שם. בלעתי את כל הכתבות על וילי בראנט. קראתי כל פיסת נייר. חרשתי כל גזיר עיתון שבו נכתב עליו. צילמתי, סימנתי, הדגשתי והתיישבתי לכתוב. כמו שנדרשתי. 5,000 מילה.

כעבור שבוע, אני מסיים את הכתבה. לא לוקח סיכון. שוב דוהר בטנדר הישן והטוב, לכבוש את היעד. מביא את הכתבה, הכי בטוח שאפשר, ישר לידי הפקידה ההיא, של עורך "במחנה". למחרת אני מקבל טלפון, בבית הורים בכפר ונדרך לקולה של הפקידה: "התקבלת".

__________

הסיפור "הפציעה. בשלג, בבוץ", מובא מהספר "רוחות הכפר", הוצאת אור-מדיה 2021