והאקדח עדיין מתחת לכר
- אוריאל בן-עמי
- Jun 8
- 4 min read
5.3.2024
"חיים גורי פגש אותי לפני כשנתיים ואמר: " אתה חייב. אתה בן נהלל, בן העמק והם חלק מעולם הולך ונעלם. אתה חייב לכתוב את סיפורם לדור שכבר אינו יודע. בלי האנשים האלה - היינו אחרים".
כך כתבתי בתחילת ספרי "שאגה אחרונה במטולה", שיצא לראשונה לפני כ-35 שנים. גורי העריץ את ידידיו גיבורי הספר, "הערביסטים" הראשונים, עוד טרם קום המדינה. הם ידעו ערבית על בורייה, קשרו קשרי שכנות והבינו היטב ביהודים ובערבים, יותר משאלה הבינו את עצמם. הם גייסו את הדרוזים והבדווים הראשונים לצה"ל, לאחר מלחמת העצמאות והתעקשו על נדיבות ותקיפות מתי שצריך, ולא בכל מצב רק זה או זה. בשום אופן לא לשנוא.
הבסיס שלהם צמח בתנועת העבודה. הם לא היו ימין ולא שמאל. הייתה להם ביקורת עצומה על אלה ואלה.
- "בעצם", אני אומר לו, "אתה מדבר על שפה כפולה לכל החיים",
- "כן" עונה עודד "לעוד הרבה שנים. הרבה שנים", הוא חוזר, שמא לא הבנתי.
"בכל זאת עד מתי"?
-"עד שנבלע או שניבלע, או שנצטרך להיפרד. יחד זה לא יילך. אלה שמאמינים שאפשר ביחד- חיים ב"כסית" ואוכלים נייר. אלה תולעים של נייר. אלה שרוצים את ארץ ישראל השלמה, לא מאמינים בדו קיום אלא בחד קיום".
***
והנה חלק מהפרק "והאקדח עדיין מתחת לכר":
וגיורא שב ללטף את קרחתו השקועה, כאילו שב למשש את זכרונו. "הפרעות בארץ" הוא אומר "היו חלק מהנוף ב-1929, מאורעות תרפ"ט. נשחטו יהודים רבים בחברון, צפת וטבריה בידי ערבים. היישוב היהודי התלבט איך להגיב.
-
"תמיד, מסתבר, היו תמימים. האמינו שהאנגלים או המשיח, או השד יודע מה, יביאו להם את הישועה ויצילו אותם. עד אז בכלל לא חשבו על הגנה עצמית.
לנו היה ברור שגם תורנו יגיע. הייתה תחושה ברורה שהתגרות, המאבק על האדמה, הם חלק מהיום-יום. לפעמים קרבות קטנים עם ארבעה או ששה ערבים ולפעמים יותר. את השקע הזה בצד הראש, חטפתי אולי לפני ששים שנה. היו מאז, לפני ואחרי כל כך הרבה מכות, שאי אפשר לזכור בדיוק. אבל את התקרית הזאת אני דווקא זוכר, כי השאירה בי סימן עד היום.
הייתי בן ארבע עשרה, אולי חמש עשרה. עובד עם אבא בשדה ופתאום מגיעים אלינו עמה ערבים מערב אל-זביידאת. מתחילים להתגרות ומתפתחת מהומה. אחד מהם, מחמוד חאליל מוסא, בא אלי מאחור והכניס לי את הנאבוט בראש. התעלפתי על המקום ואיבדתי את ההכרה. אבא נבהל, היה בטוח שנהרגתי.
"למקום הגיע רופא בהמות, מרמרוש קראו לו, והתחיל לטפל בי. אחר כך סיפרו ששתתי דם מהאף והאוזניים והפחדתי אותם כהוגן. היו בטוחים שאני גמור. לקחו אותי לבית חולים בחיפה ולקח זמן עד שיצאתי מזה.
"הלקח מאז, יותר מהכל, היה לנהוג בזהירות. לא בפחד. לדעת שהאוייב מסוגל להופיע בכל פינה ובכל שעות היום והלילה. עובדה, הקטטה שבה כמעט נהרגתי הייתה באמצע הצהרים. זאת אומרת, היה ברור שהערבים מתחממים מהר, יוצאים מהר משיווי משקלם ומכים ללא רחם. לא חושבים באותו רגע שהמכות האלה מסוגלות גם להרוג. חושבים על מכות ואחרי שרואים את הדם והתוצאות – נבהלים. לפעמים זה עולה להם מיליונים, כדי להגיע לסולחה ולפצות את משפחת ההרוג. וכל זה למה? רק בגלל חמימות מוח רגעית".
"אולי זה נשמע אידיוטי ליפים של היום", התערב עודד, "אבל לדעת ללכת מכות זה חלק מהדו קיום. אני לא אומר להתגרות. אבל אני אומר להכניס טוב בחזרה, כדי שיעשו חשבון אם כדאי בכלל להתעסק איתנו וחשבון כזה זוכרים, רק אם כואב. זאת אומרת, אם להם כואב יותר.
"באותן שנים גילו הערבים יותר ויותר חוצפה. היו עולים על השדות שלנו עם הסוסים והעדרים שלהם ומשחיתים ממש את היבול. אמרנו – מוכרחים לגמור עם זה. התארגנו כמה חבר'ה מנהלל והקמנו את חבורת "חביבי", זה היה אז מושג אצלנו. תופסים מישהו שעשה משהו ועושים לו "חביבי". זאת אומרת, משנים לו את הצורה, שלא ישכח בטעות שהפעם הבאה בכלל לא משתלמת.
"היינו יוצאים בלילות כדי לתקוף את הרועים הערבים, שעולים על השדות שלנו. אבינועם סלוצקי, בן כתתו של משה דיין, היה הכי מפחיד בינינו. כשהיה מרביץ, לא היה צמחוני. ממש מכות רצח הכניס להם. תמיד היה רוכב עם צינור גומי שהחזיק בתור שוט. הוא גם היה אלוף בזריקת אבנים. ככה הגנו על השדות בכל העמק. האבנים של אבינועם עבדו כמו שצריך. וכשהן פגעו וגם הכאיבו – נעשה שקט אצלנו בשדות. מה לעשות, לא בנימוסים של חנה בבלי השגנו את השקט הזה".
יצחק השתעל בגיחוך של הסכמה וביקש לומר משהו על התמימות. "לא הרשינו לעצמנו להיות בכלל תמימים. יום אחד שולח אותי ספקטור מכפר גלעדי לגרש איזה עדר שעלה על השדה שלנו. אני ניגש, חוטף שמה מכות , אבל גם מחזיר להם באבי אביהם, כמו שצריך. חוזר הביתה קרוע ופצוע וספקטור שואל אותי: 'מה זה'? –'זה מה שזה' – אני עונה לו. והוא אומר 'טוב, בוא ניגש לשם ואני כבר אטפל בהם'. מגיעים ליד האוהל שלהם והם נשענים ככה על המקלות שלהם, מביטים בחשדנות. ספקטור מתקרב אליהם וצועק 'פוי חוליגנים'! "ועכשיו בוא נחזור", הוא אומר לי. אני מסתכל עליו ולא מאמין.
"אחר כך אני שומע, הם שוב על השדות שלנו. אני חוזר לשם והם צוחקים ממני, לא לוקחים אותי ברצינות. אני רואה שעל החמורים שלהם ארגזי ביצים. סוחב אותן וקופץ עליהן. שובר את כולן. "אני חוזר למשק וספקטור אומר 'לא יפה. אמרתי לך לגרש אותם, לא לשבור להם את הביצים. אוייב שלך תכה אותו חזק, אחד שלא אוייב שלך, תכה אותו אבל בזהירות'. זאת אומרת, תעשה מה שאתה מבין, אבל בשכל. תתאים את עצמך למציאות, אחרת לא תהייה שייך למציאות הזאת.
"אחר כך שלחו אותי לליד אל-אוואדין, ליד קיבוץ שריד של היום. הכנופיות באזור עשו לנו שם הרבה צרות ולא הייתה לנו תשובה. אמרנו לעצמנו, אין ברירה. ההגנה החליטה לחמם את האנגלים נגד הערבים, כדי לעשות שם סדר באזור. יגאל אלון ומשה דיין החליטו להדליק את צינור הנפט שעבר שם, ולהוביל את העקבות לכפר הערבי שהיה עויין. זו היתה הדרך היחידה לחסל אותו.
- "נשלחנו מנהלל" אמר עודד, "היינו שלושה או ארבעה. נסענו ברכב מאחורי קיבוץ שריד. חפרנו בו, ירינו בצינור והדלקנו אותו. המשכנו עם העקבות למג'דל ולליד אל אוואדין, כדי להראות שהכנופיות עובדות נגדנו". - "אחרי שנים", אומר יצחק, "פגשו אותי אנשי שריד ושאלו:'למה לעזאזל הערבים הדליקו את צינור הנפט'. הסברתי להם: כדי שתשבו פה בשקט".
Comments