ועכשיו טופול
- אוריאל בן-עמי
- May 29
- 4 min read
6.6.2022
בכל פעם שאני שומע על מישהו - ובמיוחד מישהו שכל חייו הוא משהו - נופל לאלצהיימר - אני מתקפל מבפנים. 17 שנים אחורה. יואב בירנבג הביא ב"ידיעות אחרונות" סיפור מצמרר וחשוב מפי עומר, בנו של חיים טופול הגדול, על האלצהיימר שלו. האלצהיימר הזה הורג בשקט גם את האוהבים המטפלים מסביב, לא רק את האיש הגדול שהיה והולך ונמחק, מבלי לדעת מי הוא ומי היה באמת. האלצהיימר הארור מציף את הזיכרון של מי ששרד ונשאר: מה היה יחס החברים? יחס הקהילה? מי המשיך להתעניין בחברות אמת עד סוף ימיו? מי התנער ומי התנתק. האלצהיימר - קללת האנושות של המאה, מפיל חללים ומשפחות: מטופלים ומטפלים.
אין לו תרופה, למעט יחס החברה. כל משפחה והאלצהיימר שלה, אם יש לה, חולים, נוכחים ונפקדים.
לפני כחודשיים חשף שלמה גרוניך שהוא לוקה בדמנציה, עקב פליטת פה טיפשית שאמר בהופעה שלו. העליהום ברשתות עליו היה מטורף. קאניבליזם של ממש חסר טעם ופרופורציה. גרוניך עבר סיכול ממוקד שקרא לחסל את כל הופעותיו, למרות שנותר במיטבו המוסיקלי. האלצהיימר הוא מחלה אכזרית, לא פחות משום שיש להתמודד איתו מול חברה אכזרית.
לא היה לאבא שלי שום קשר עם שלמה גרוניך ולא עם חיים טופול. הקשר היחיד אליהם, הוא ההזדהות שלי עם משפחת טופול וגרוניך ובני משפחותיהם האוחזים בהם - ומנסים להגן עליהם בכל חמלתם ומסירותם.
כוכבו של טופול כטוביה החולב ב"כנר על הגג" דרך עוד בילדותי. הוא היה להיט. אהבתי לשיר את שיריו בלול התרנגולות, בעת איסוף הביצים במשק. לשבור את השעמום ולהתעודד מהקסם העצום שלו. גם כתבתי על כך במקום אחר בספר. מגרוניך המוסיקאי המחונן, אני מתפעל שנים רבות ועד היום. האלצהיימר אינו מבחין בין אנשים טובים ורשעים, המנצלים את המחלה לרעה. הוא אסון המשפיע על גורל וכל מערכות החברה. המודעת והמתכחשת. לכבוד טופול וגרוניך וכל חולי האלצהיימר ובני משפחותיהם, אני מביא שוב את הסיפור "אחרי הקיץ האחרון" על אבי, מהספר "רוחות הכפר".
אחרי הקיץ האחרון
שנים אחדות אחרי שאבי הושתק במכת אגרוף, לעת זקנתו, בידי יריביו לדעה, היכה בו גם האלצהיימר. בקיץ ההוא היתה מתיחות בגבול הסורי. אבי התרוצץ בכפר אנֶה ואנָה. אינו יודע מנין בא. אינו יודע לאן הולך.
מול ביתו עמד המקלט השכונתי שומם, עזוב ונעול. כהרגלו.
אבי הלך וזעק ברחוב:
-"תפתחו את המקלט! נקו את המקלט! סדרו את המקלט! היזהרו! טילים יפלו על הכפר!"
ילדי הכפר צחקו על הזקן שנתבלעה דעתו. השכנות ניסו להרגיעו בחיוך מבטל. נו, מילא, מותר לו לזקן לדבר שטויות, בגילו, בכפר הכי בטוח בעולם.
בצעירותו, הגן עליו עם חבריו בגופו, מפני כנופיות ערביות, חבט כהוגן בפולשים הערבים, בתגרות האדמה וניצח בנטיעתה. בקיץ הזה אבדה כנראה תקוותו, בכיליונו הנמשך.
אבי הועבר לבית חולים סיעודי. הוא היה בן 84 במחלקה לתשושי-נפש. גמור מהאלצהיימר. אני הייתי בן 48. גמור מלראות אותו כך. יום יום היה הולך אחורה. אמי, אשתו ששים שנה, מתה שנה קודם לכן, בת 80, והוא הלך ואזל. ללא זמן ומרחב ומה שביניהם. רוב צלמו כאדם נמחק.
והוא חזר לפלמ"ח. נשאר שם, בן עשרים ומשהו, הנווט המעולה ואיש השדה, המדריך הנערץ מפלוגה ב', בימים שהכלל קדם לפרט. מי שראה כבשים אוכלות פרחים וגם זאבים אוכלים בני אדם. אמי מצאה מקלט בבית הוריו, כנערה פליטה מוינה, בזמן השואה. הם התאהבו. הוא קיבל מהפלמ"ח אופנוע וחופשה ל-24 שעות לחתונה – וחזר ממנה ישר לג'וערה, לבסיס האימונים שליד קיבוץ משמר העמק. היא חזרה לבד לצריף – בית הוריו במשק. עבודת הרפת הייתה לה לירח הדבש.
בראשיתו של צה"ל, היה מפקד גדוד. כשהיה כמוני בן 48, פרצה מלחמת ששת הימים והיה ממפקדי המשק לשעת חרום בגליל.
השנים חלפו והנה הוא כאן במחלקה, מפנטז שמשה דיין שוב קורא לו להילחם לצידו על עמק הירדן והדגניות, כמו במלחמת השחרור, כמו בפלמ"ח. כמו שהיה באמת. אבל משה דיין מת וגם הסורים ברחו מזמן, קיבוצי הדגניות חיים בקשיי היום-יום, בלי מיתוסים. כל אחד לעצמו ולכל אחד יש טנק משלו, שהוא מאמין בו. שהוא זה שהציל את דגניה. לא אף טנק אחר.
אני עוצם עיניים ומקשיב לו. הוא חוזר ללכת איתי במשק. אני מדלג איתו בין הפרות לתרנגולות, בין האגסים לתפוחים, בין האשכוליות לתפוזים, ומהם לאגוזי הפקאן, לאבוקדו, לחיטה ולשעורה, לכותנה ולסברס. סברס מתוק בלי קוצים. עם קצת קוצים בלב. את כולם גידל במשק. גשמי ברכה הצמיחו אותם. שיטפונות של חורף ושרב של קיץ החריבו.
דגי הזהב באקווריום של המחלקה לתשושי-נפש משוטטים עכשיו, באור חיוור, לנגד עיניו. הוא בוהה בהם. השקט, אדיב ונורא. ריח שתן קלוש מתפשט מקצה המסדרון ואחות חייכנית וזריזה, מחליפה אותו מיד, בניחוח לימון של ריצפז. שוכני הבית הזקנים בפיג'מות, רובצים על כסאותיהם. בקושי מדברים.
אבא רוצה שאקנה לו טנדר ענק, גבוה, "כמו של השטורמנים מהכפר", הוא מסביר לי. רוצה להעמיס עליו חבילות חציר עד גובה השמים ולנסוע. "בוא נדלג על החומה ונעוף מהר", הוא אומר לי במסדרון המחלקה. הוא חייב להסתלק מכאן ומיד.
-"לאן?" אני שואל.
-"כשנגיע, נדע", הוא עונה.
אני מחטט בכיס, לחפש את המפתחות. בינתיים, עד שהטנדר יגיע, הוא עומד שם, עם יצחק שדה, משה דיין ויגאל אלון. מנסים יחד לתפוס טרמפ החוצה. עוד אין לי טנדר כמו של השטורמנים וקצת כבד לי על הלב ואני שובר את הראש: איך אדחוף את כולם, יחד איתי לקבינה.
עוד קיץ עבר בבית התשושים. יום ראשון של השבוע, ב' באב, היה יום הולדתו וביום שישי בבוקר, ז' באב, נפטר. כעבור חמש שעות נקבר בבית העלמין, לפני כניסת השבת. נקבר, בכפר שאהב כל חייו. במוצאי אותה שבת, החל תשעה באב.
אמרה החברה יזרעאלה, בהספד על קברו: "אחיה, נכד לאנשי ביל"ו מייסדי גדרה מראשוני הדור השני בכפר, התבלט כבר כילד בעוז רוחו ובכוחו. כבר אז היו לו חברים מעריצים, שהצטרפו אליו לפעילויות, שרק דמיון אמיץ הביא לביצוען".
ואמרה החברה רחליק, בהספד על קברו: "איש מלחמה היה אחיה מנעוריו. שכן וחבר, כמו בן שמו התנ"כי שקרע את שלמתו החדשה. היה יוצא חוצץ ונלחם בכל מה שנראה לו עוול ובמי שנראה עושה לו עוול...בין הילדים, הוא לא היה מלך השכונה. הוא היה מנהיגם הנערץ: יוזם טיולים...הולך על ידיו וראשו למטה והיה מודל של חיקוי לחבר'ה הצעירים".
בקיץ הבא פרצה עוד מלחמה וטילים נפלו על הכפר, לראשונה בשמונים וחמש שנותיו. בטחונו נפרץ בן-רגע, כבמכת אגרוף בפנים. החברים לא צחקו יותר ופתחו בבהילות את המקלט השכונתי.
הנכד של עמירם, חברו לנשק ושכנו למשק של אבי, עוד מנעוריהם, לא חזר מהמלחמה.
אני עומד מול קברו של אבי ותוהה: אולי עוד יבואו ימים אחרים. הרי גם אלה, לא ידענו שיבואו.
הסיפור "אחרי הקיץ האחרון", מובא מתוך ספרי "רוחות הכפר".
コメント