חיל המוטיבציה, חורף 1973
- אוריאל בן-עמי
- Jun 8
- 2 min read
רגע לפני המלחמה ההיא ואחריה
28.3.2024
מה היה ונשאר והשתנה? כנראה האמון. האמון במנהיגות.
ידענו שיש כאן שבר נורא, אבל נצליח לתקן אותו.
האמנו בעצמנו שכל זה לא יחזור. שטראומת מלחמת יום הכיפורים לא תחזור לעולם.
וההיא באמת לא חזרה. כעבור 50 שנה באה מלחמת שמחת תורה. איומה ממנה. עם נשים זקנים וטף, אזרחים מפקדים, מפקדות, חיילים וחיילות נרצחים, נשרפים, נאנסים ונחטפים. מדהים לגלות שוב שהעם טוב ממנהיגיו, אך גם רבים ממנו התחרפנו. או שנרדמו בשמירה, או שחולמים על צימר דתי עם גגות אדומים בעזה ומפנטזים על שבתאי צבי, המשיח שהתאסלם בעזה, או על שמשון שהתפתה לזונה והסגירה אותו לפלישתים. הם ניקרו את עיניו, כדי שיתפכח.
המוטיבציה שהיכרנו הפכה למוטציה. מבחן האדם הסביר איננו תקף עוד.
הנפש הישראלית המפוצלת מתעקשת על מלחמת דת. להראות להם למי יש אלוהים גדול יותר, במקום להכריע את הרשע.
אז, כדי להיזכר, הנה קטע מהסיפור "בדרך לסיירת מטכ"ל":
בדרך לסיירת מטכ"ל
האזורי בעמק. לפני המבדקים וצווי הגיוס הראשונים. החבר'ה בדקו
את המקומות הטובים ביותר לשירות. כל מי שקיבל זימון לקראת
הגיוס לסיירת מטכ"ל — מניותיו זינקו למעלה. בכפר שלנו זו הייתה
מסורת של שנים: בכל מחזור, היה הכפר מיוצג לפחות בלוחם
אחד בסיירת מטכ"ל.
הוותיקים היו גאים להמליץ על הצעירים שעומדים להתגייס — ומי שהמלצתו הוכיחה את עצמה והמועמדשלו התקבל — הוסיף לעצמו נקודות זכות במורשת. הבנים דיברו בעיקר רק על הסיירת ועל קורס טיס. ומה שנשאר היה לשרת
בשריון. רק מי שהיה לו פרופיל נמוך, הלך למודיעין. אם בצה"ל
היו מקימים חיל מוטיבציה, כולנו היינו מתקבלים. אצלנו, על אדמות
הכפר לא גדלו ג'ובניקים.
ידעתי שאני לא מתאים וחלמתי מילדות להיות כתב צבאי. היה
לי ברור לצערי, שלא אהיה, כי עם פרופיל 97 , אפשר ללכת לקרבי,
ורק לקרבי.
Comentários