ימי הרדיו והצפירות שנרגעו

1.4.2024

לוגו קול ישראל

זרם התודעה, מחזיר ומזרים ימים לאחור. ימי הרדיו של שנות ה-80 בירושלים, ברחוב הלני המלכה של "קול ישראל" – היו באמת יפים. לא רק נוסטלגיה.

כשכתבתי על חג ה-70 לדויד גרוסמן ב"צוותא", נזכרתי בימי הרדיו, איתו ועם אנשים מצויינים נוספים, שהיה תענוג לעבוד איתם. אהבת עבודת הרדיו הילכה עלינו קסם, גם למי שקיבל פרוטות. ככה משה נוסבאום התחיל במיון סרטי הקלטת פרסומת לשידור, רינה מצליח כמרכזנית ושמעון פרנס כממיין תקליטים בתקליטייה.

כל הזמן הבטיחו שנקבל חוזה – וכמובן לא קיימו. היינו פריליינסרים מאושרים בתקווה שנסתדר בחיים עם הרדיו. ש"ין -ת"פים, קראו לנו, מעמד "שוברי תשלום", לפי מספר השעות או הכתבות שעשינו. וככה יצא שעסקתי בייצור כתבות לתוכניות שונות, כדי להתפרנס. הסוד השמור ברדיו, היה אז ידוע למביני דבר: מי שיודע לערוך עם סכין חיתוך וסרט הדבקה של סלילי השידור, שהיו אז - עורך בעצמו ולא באולפן עם הזמנת טכנאי מיוחד, לפי לוח זמנים נוקשה מראש. כך מצאתי עצמי מבלה ברדיו לילות שלמים, לפעמים עד שלוש בבוקר, בקצה המסדרון. עומד מול מכשיר האמפקס הענק, עורך וחותך ומדביק כתבות על סלילי השידור. מתפרנס כסטודנט, גם מעריכה טכנית של הכתבות שהכנתי.

דויד גרוסמן שידר אז תכנית ראיונות שבועית בשם "ערב טוב מירושלים" ועוד תכנית אישית נהדרת בשם "ששת", מידי שישי בצהריים. הרעיונות שלו היו מעבר לכל דמיון. פעם הוא ביקש שאקליט משאל במדרחוב בן יהודה ואשאל אנשים מה דעתם על האף שלהם. פעם אחרת שידרתי מניידת השידור מבית היולדות ב"הדסה" הר הצופים. למזלי הרע אף לידה לא הייתה שם בשעת השידור. דממה. שום רחש תינוקות בני שעה, לא נשמע. ביקשתי מאחת האחיות שתיקח תינוק שנולד שעה קודם על הידיים. הוא בכה קצת, קרבתי אליו את המיקרופון, אמרתי שכרגע בסך הכל די שקט ורגוע כאן והחזרתי את השידור לאולפן. לפעמים אין על מה לדווח. הבעייה עם שדרי הרדיו והטלוויזיה היום, שהם בכל זאת מדווחים, גם את מה שאין, 24 שעות.

הסופר דויד גרוסמן (צילום Claudio Sforza)

שלמה ישראלי העורך המוסיקלי של התכנית, מומחה לג'אז שהפך לצלם אומנות בינלאומי, ידע להביא לגרוסמן כל מיני קולות שביקש. גרוסמן אהב תסכיתי רדיו עוד מילדותו כשהשתתף בתכנית "חתול בשק" - ושלמה ישראלי הביא לו "אפקטים": קולות מוקלטים של דלתות חורקות, אופנועים משתוללים או רוחות סופה שורקות, הולכות ומתגברות.

ממני ביקש גרוסמן מטלות שנראו לפעמים משונות. הוא ידע שאשיג אותן, מבלי שאשאל אותו איך - והלביש עליהם סיפורים קצרים נפלאים לשידור. יום אחד ביקש ממני הקלטה של מכוניות צופרות בעצבנות. אמרתי שאין בעיה. ירדתי לרחוב יפו עם מכשיר הקלטה ומשך שלוש שעות ליקטתי פה צפירה ושם צפירה, אבל אלה לא היו צפירות עצבניות כמו שצריך. הבנתי שיש בעייה...שברתי את הראש מה לעשות, כי ברור שצריך למצוא פתרון ולהביא תוצאה. ככה זה עובד ברדיו.

עלה בי רעיון. הזמנתי נהג מונית שעבד עם הרדיו, לקחתי אותו לסיבוב וביקשתי שיעצור בכניסה לבניין ברחוב הלני המלכה, שהיה צר וחד סטרי וחסום בקיר משני צדדיו, בעלייה למגרש הרוסים. ואז ביקשתי ממנו שיפתח וירים את מכסה המנוע והתחלתי להקליט. תוך שניות נוצר פקק אדיר של מכוניות תקועות, שלא יכולות לעקוף ונהגים שהחלו לצפור כמו משוגעים, לאורך כל הרחוב. רצתי לצד המכוניות במורד הרחוב, תוך שאני מקליט אותם בקקופוניה שנוצרה שם.

גדעון לב ארי. צילום: ויקיפדיה

סיימתי. היו לי דקות הקלטה מלאות בתוכן. שחררתי את נהג המונית. הוא סגר את מכסה המנוע ונסע. הפקק השתחרר וגם הצפירות נרגעו. נכנסתי לבניין הרדיו וגרוסמן נכנס בדיוק במקרה, גם הוא. הוא לא ידע דבר והספיק לשמוע את הרעש.

- "מה קרה כאן"? הוא שאל אותי והשבתי לו "ביקשת צפירות – יש לך".

- "שמע", הוא אמר לי "אם גדעון לב ארי עושה מהומה, אני לא בעסק".

- "בהחלט" אמרתי לו "מה שנכון נכון. זו יזמה שלי".

למזלי, גדעון לב ארי ז"ל, המנהל החזק של הרדיו, אימת כולנו, לא ידע כלום ולא הייתה שום מהומה. הצפירות שודרו בשלום.