מזמור וגעגוע לדוד ארליך
- אוריאל בן-עמי
- Jun 12
- 3 min read
רגע לפני המלחמה ההיא ואחריה
10.6.2024
במרץ 2020, איבדנו את דוד ארליך היקר. אסון הקורונה הביא אז לנעילת שערי "תמול שלום" המופלא, שיסד בירושלים. ליבו של דוד נדם בתדהמת וצער כל חבריו ואוהביו הרבים.
מאז "תמול שלשום" מתאושש ברוחו והערב יתקיים בו ערב לזכרו. אני מצרף כאן את זכרו לברכה:
עברה עוד שנה והחיים אינם כתמול שלשום. דוד היקר החבר הוותיק, דוד האדם, החבר האהוב, איש התרבות והענווה והספר. ממשיך להיות חסר. געגוע לאוהביו ולירושלים כולה. דוד, שהנהיג והחזיק מעמד לתפארת, 25 שנים של "תמול שלשלום", מקום שכולו תרבות ונשמה – הוא המת הראשון של הקורונה הארורה.
חיים נחמן ביאליק כתב את השיר "אחרי מותי" בשנת פטירתו, כשהיה בגילו של דוד. גם דוד כתב את ספר חייו הנפלא "קפה שירה", שנה בדיוק לפני שנפטר בתדהמת כולנו.
אַחֲרֵי מוֹתִי סִפְדוּ כָּכָה לִי:
"הָיָה אִישׁ – וּרְאוּ: אֵינֶנּוּ עוֹד;
קֹדֶם זְמַנּוֹ מֵת הָאִישׁ הַזֶּה,
וְשִׁירַת חַיָּיו בְּאֶמְצַע נִפְסְקָה;
וְצַר! עוֹד מִזְמוֹר אֶחָד הָיָה-לּוֹ –
וְהִנֵּה אָבַד הַמִּזְמוֹר לָעַד,
אָבַד לָעַד!
... וגָדוֹל מְאֹד, מְאֹד הַכְּאֵב!
הָיָה אִישׁ – וּרְאוּ: אֵינֶנּוּ עוֹד,
וְשִׁירַת חַיָּיו בְּאֶמְצַע נִפְסְקָה;
עוֹד שִׁיר מִזְמוֹר אֶחָד הָיָה-לּוֹ,
וְהִנֵּה אָבַד הַמִּזְמוֹר לָעַד,
אָבַד לָעַד!"
כך כתב ביאליק, לפני 90 שנה.
***
ליבו של דוד לא עמד לו והוא קרס.
כשבוע לאחר סגירה מוחלטת אי פעם, של המקום המופלא הזה, שהקים ברוחו ועכשיו שוב מתאושש לאורו.
אנחנו חברים עוד מימי "מעריב לנוער", ככתבי נוער, לפני יותר מ-50 שנה. לא הייתה פעם במפגשינו הבוגרים, הנמשכים, שדוד לא הביע געגוע לנעורים האלה. הייתי בי"ב והוא היה בט'. אהבנו לכתוב מאז ואחר כך
המשכתי בהכרת תודה שלי לדוד על יום הולדתי ה-60 והשקת סְפָרַי, "מנהלל ועד בכלל" "ושאגה אחרונה במטולה" שחגגתי ב"תמול שלשום". דוד היה הפותח והמברך הראשון בהשקות אלה. האווירה המפרגנת, טוּב הטעם והמקצועיות של הצוות המסור, והברכה שלו מכל הלב, הולכים איתי תמיד. דוד עבורי ועבור רבים אחרים, הוא ירושלים של זהב רוחני ותרבותי. חרדים ואמריקאים ולהט"בים וכל מי שבא ברוך הבא - מרגישים כמו בבית ב"תמול שלשום". בלב ירושלים. רוחו הטובה של דוד מאירת פנים לכולם ומקרבת לבבות, בעיר הקשה הזאת.
***
יומיים לפני הלם מותו דיברנו בטלפון. דוד, יחד עם דן, שרד אינתיפאדות, פיגועי טרור, החלפת צנרת ומרצפות אינסופית בנחלת שבעה, שיבושים ונזקים עצומים בשנות הקמת הרכבת הקלה. הוא נשמע הפעם מודאג מתמיד. העולם נכנס לסגר שלא היה מעולם. זו פעם ראשונה ש"תמול-שלשום" נסגר וננעל לחלוטין.
הצעתי לו להעלות תמונות וסרטונים ממיטב העשייה הנפלאה של "תמול-שלשום". לשמור עליו בחיים, באוויר הדיגיטלי, עד שיחלוף אסון המגפה. עד שיחזור לחיים שוקקים נורמליים. הוא נשמע לי מְעוֹדָד, אבל אז נפלה על כולנו הפצצה הנוראה: ליבו הטוב נדם.
דוד עשה בעיר הקשה הזאת את הלא יאומן. גם בימי שיטפונות ושלג, ובקשיים בלתי סבירים - הוא ניצח בתרבות מכל הלב. "תמול-שלשום" בלב העיר, שנקרא על שם סיפורו המפורסם של עגנון, היה ניצחונה של ירושלים על עצמה. ניצחון תרבותי באהבה, על כל סכסוכיה.
הדייטים של הדתיים במקום הכשר הזה, הפכו לספר האהבות וההורים והילדים והמשפחות שנולדו כאן. הלהט"בים הגאים, שדוד היה גאה להימנות עמם והם ראו בו בית. סופרים ותיקים מהשורה הראשונה ועד דור הצעירים ואומנים, שמקבלים בו הזדמנות ראשונה. בשירה, בניגון באהבת הספרות והאדם. אין ולא היה מקום כזה בירושלים.
***
Comments