מחשבות בצוותא, במלאת 70 לדויד גרוסמן
- אוריאל בן-עמי
- May 30
- 3 min read
30.3.2024
מעטים האירועים שבעת התרחשותם, אתה יודע שזהו "רגע היסטורי". כזה היה יום ההולדת ה-70 לסופר דויד גרוסמן, שנחוג ב"צוותא " בתל אביב, ביום שישי בצהרים.
"צוותא" נמתחה מפה לפה, עד אחרי הכסא האחרון, להוקיר את גרוסמן באהבה והערכה רבה על כל פעלו הספרותי שתורגם גם ליצירות תיאטרון וקולנוע ולשפות רבות. דויד גרוסמן הוא גדול הסופרים הישראלים המוכר ומוערך בעולם בפרסי ההוקרה הספרותיים הבינלאומיים היוקרתיים ביותר. גרוסמן הוא גם הסופר הישראלי האחרון, בעל שיעור הקומה, בעל השקפת עולם של שמאל ליברלי. עמוס עוז, א"ב יהושע ומאיר שלו, כבר אינם עוד.
יום ההולדת וההוקרה לגרוסמן, שערך אבי גיל, היה ישראלי מאד, איכותי מאד וטובי המובילים של התרבות הישראלית, עלו בזה אחר זה לקרוא ולשיר ממבחר יצירותיו. שלושה פרסי ישראל היו על הבמה. מעבר לדויד גרוסמן עצמו, חתן פרס ישראל לספרות, גם נחום ברנע חתן פרס ישראל לעיתונות שהמריץ את גרוסמן לכתוב את ספרו האלמותי "הזמן הצהוב" שפורסם חודש לפני שפרצה האינתיפאדה הראשונה ב-1987 – ולמעשה ניבא אותה. וגם המוסיקאי יוני רכטר חתן פרס ישראל לזמר העברי שהלחין אופרה מיוחדת לילדים שכתב גרוסמן - ויחד העלו לבמה בהצלחה רבה.
האירוע הזה הוא היסטורי כמציין את כל שנות היצירה של גרוסמן. כמעט מאז היה ילד ירושלמי בן 10. הוא התמודד אז במשחק הרדיו של "קול ישראל" "טובים השניים" על כתבי שלום עליכם. עורכי התוכנית החליטו שזה לא חינוכי, שילד יתחרה על פרס ידע שמעניק גם תשורה כספית. גרוסמן קיבל רשות לשבת באולפן, אך מבלי להתחרות. המבוגרים המתמודדים הטובים מבין השניים בגמר, לא ידעו את התשובות, אז הילד דויד ניצח אותם מחוץ לתקנון בלי הפרס הכספי. גרוסמן המשיך לגדול ולעבוד ברדיו, שם זכיתי לעבוד איתו וללמוד ממנו בהנאה עצומה ויסודית. עד שפרש לעשות ספרות, בעשרות יצירות מפוארות למבוגרים ולילדים.
האירוע בצוותא לכבודו עורר אותי למחשבות, שאולי הן רק "פרומו" למחשבות עתידיות נוספות, על סוף תקופה בפיסגת היצירה הישראלית. חוקרת הספרות בלהה בן אליהו הפליאה לעסוק ביצירתו של גרוסמן מראשיתה והזכירה את סדרת "סיפורי איתמר" המופלאה שלו לילדים. "איתמר מטייל על קירות", "איתמר פוגש ארנב", "איתמר וכובע הקסמים" ועוד. קשה היה לי להשתחרר מהמחשבה המעיקה מה נשתנה מאז כתב גרוסמן את סידרת הילדים הנהדרת הזאת, לפני שנים רבות שהייתה לקלאסיקה ישראלית. מאז, איתמר אחר לגמרי מטייל לכולנו על הקירות. זהו המצב הישראלי העדכני, שבו נגמרו לכולם המילים, מאז ה- 7 באוקטובר.
מועדון "צוותא לתרבות מתקדמת" הוקם בידי המשורר אברהם שלונסקי, כ"זרוע התרבותית-רעיונית של מפ"ם" והשמאל. שלונסקי גם פגש את הילד דויד, קרא את מה שכתב - ועודד אותו להמשיך לכתוב. ביליתי ב"צוותא" מראשית שנות ה-70 כשרק הוקם. יהונתן גפן, ישעיהו לייבוביץ ו"מלכת האמבטיה" של חנוך לוין ושאר מחזותיו – תפסו בו אחיזה. מחאה נגד השלטון אחרי אסון מלחמת יום הכיפורים וכמובן נגד הכיבוש והכיבוש והכיבוש. מאז חלפו 50 שנה וכל ממשלות ישראל, העבודה והליכוד, המשיכו לתמוך בכיבוש. לאיש מהם ומהפלסטינים לא נמצא פתרון, חוץ מהקיצונות. זהו סיפור טראגי ישראלי שטובי אנשיו התפצלו רעיונית והקיצונים בו השתלטו על השיח הציבורי. המכנה המשותף הישראלי-יהודי-ערבי נשבר והתפזר. הצטערתי שבאירוע המכובד הזה לא השתתף ערבי ישראלי אחד או יהודי ישראלי אחד חובש כיפה, שמוקירים את גרוסמן, גם אם חולקים על חלק מדעותיו. והרי מקומו של גרוסמן ברור לגמרי. פרשת השבוע הנהוגה באירועי צוותא בימי שישי לקראת שבת, לא הוזכרה הפעם. אך הכאב היהודי בהחלט הורגש.
דויד גרוסמן איבד במלחמת לבנון השנייה את בנו החייל אורי, שנפל בעיצומה של כתיבת ספרו "אשה בורחת מבשורה". זהו ספר מצמרר ומכונן על נפילתו של חייל, שאמו בורחת מהידיעה שאינה רוצה לדעת. אורי הספיק להתעדכן בתכנו במהלך הכתיבה. בכל פעם היה שואל את דויד "מה עוללת הפעם לדמויות"? השחקנית אפרת בן צור קראה קטעים ממנו. אחינועם ניני שרה נפלא את השיר "אורי", שכתבה המשוררת רחל, עוד לפני כ-100 שנים, בערגה לילד שלא נולד לה.
מנשה נוי הינחה בחן רב, "הדג נחש", רונה קינן, רותם כרמלי הופיעו גם הם ביצירות גרוסמן. פרופ' מנחם פרי, עורך ספריו דיבר על העבודה איתו והשחקן דרור קרן "קרע" את הקהל מצחוק כ"דובל'ה הסטנדאפיסט" מהספר וההצגה "סוס אחד נכנס לבר" של גרוסמן.
זה היה כאמור אירוע מסכם מיוחד של תקופת מובילי תרבות ישראלית. אילנה דיין קיימה עם גרוסמן שיחה אישית נבונה ורגישה. בתוך כל הסיפוק העצום והיצירה הגדולה של גרוסמן, היה גם עצוב. גרוסמן שמיטיב ויודע תמיד לנסח כל דבר מעודכן על "המצב הישראלי", אמר שלא תמיד צריך לומר. לפעמים צריך גם לשתוק ולהתאבל, עד שיחזרו המילים.
תודה לדויד גרוסמן על כל יצירתך ומה שאתה.
Commenti