נפלאות עץ התות

12.2.2025

סיפור שהיה. לט"ו בשבט וגם לשאר ימות השנה

על הדרך עץ עמד. זהו היה עץ התות הענק בכניסה לבית ולחצר המשק, נוגע בכביש העיגול. הוא נישא מעל גובה הבית שאבא בנה במו ידיו. את התותים השחורים-האדומים והמתוקים טרפנו, אנחנו הילדים, בתאווה, כבר לפני יותר מחמישים שנה. התותים הכתימו את החולצות, אבל לא היה ענוג מהטעם המתוק בגן העדן של ילדות, הנסתר מכל העולם. אולי, בעצם, רק בכל השכונה, אבל היא הייתה עבורנו העולם כולו. אלא מה...

עברו שנים. אמא, שישים שנה יחד עם אבא, נפטרה. ובערוב ימיו אבי דעך. הוא עמד בכניסה לבית, בְּפיג'מה, בשיא שיטיונו – האלצהיימר שלו. היה בטוח שהוא עדיין המפקד על עוד מבצע של הפלמ"ח, או על הגדוד שלו באחת ממלחמות ישראל. הוא תלה על צווארו את המשקפת הצבאית ששמר, השקיף אל פרחי הגינה מסביב לבית ועל עץ התות שנטע. אין לדעת מה עבר במוחו. אבל לפתע פקד על הגנן לכרות את עץ התות הענק. הגנן, איש נמרץ ומשוגע בזכות עצמו – גם בלי אלצהיימר – אהב אתגרים. הוא תפס את המסור החשמלי והסתער לבצע את הפקודה. העץ העצום התמוטט כולו וחסם את התנועה בכביש העיגול לשעות רבות.

כתה ז' 1968. עם יעקב מאסטרו מנהל בית הספר היסודי ויעקב ובמן מחלוצי הכפר - בנטיעות ט"ו בשבט ב"גבעת הכיבוש" - הנקודה שבה נאחזו מייסדי נהלל באוהל, לראשונה, סמוך לבית הקברות של נהלל.

 נערי הכפר, התלהבו גם הם מהאקשן, שהפיג את השעמום. הגיעו נלהבים עם טרקטורים ועגלות, ניסרו את העץ לחלקים וסחבו אותו למזבלה בווואדי, בקצה השדות. התנועה בכביש שבה למסלולה.

כעבור כשנתיים אבא מת. כל חייו הוא אהב לעבוד ועבד בשדה. זו הייתה התורה שלו וגם שירת חייו. לתורה לא היה לו זמן ולשיר אף פעם לא ידע. חוץ משתי שורות "יו לה לה- יו לה לה – מה נעשה בלי עבודה".

עברו עוד שנתיים. עץ התות, בנס ופליאה, התאושש וצמח במהירות מהגזע הכרות – ונישא שוב מעל גובה הבית. חי ונושם ומעניק תותי גן עדן, כמו אז, בילדות. המשק נמכר. והנה הגיע דייר חדש. גדע את העץ ושפך בטון ומלט, שלא יעז שוב לצמוח.

אבא מת, עץ התות מת, והלכתי קדימה. בשבילי העץ ממשיך לעמוד, אבל הוא כבר מאחורי – ולא מסתיר לי עוד.

הסיפור והתמונה מתוך ספרי "רוחות הכפר", שיצא במהדורה חדשה.