סוף דבר

18.2.2022

דבר מביא לדבר שמביא ל"דבר".

הגעתי לעיתון "דבר" ב-1984. התכוננתי והתרגשתי לקראת הפגישה עם העורכת הראשית.

זה היה יום קיץ חם ולח ומחניק. לשכתה היתה קודרת, כמעט חשוכה בצהרי היום. המזגן עבד על שיא הקור. מקפיא ממש.

היה לי תיק קטן ובו המון הצעות נושאים ורעיונות לכתבות, שרציתי להציג ולנמק בפניה.

המזכירה הזמינה אותי להיכנס למשרדה. היא ישבה בכורסת מנהלים, לבושה בשמלה קלילה אדומה, רגליה היו על השולחן נעולות בכפכפי עץ עם ציפורניים עשויות לכה אדומה. היא עישנה סיגריה ולא אמרה דבר. התיישבתי בהיסוס לראיון הקבלה.

אמרתי שיש לי כמה הצעות. היא לא גילתה עניין. דיברתי בערך 2 דקות ולא אמרה לי כלום. אם הרעיונות טובים או לא. בדקה השלישית, לפי זכרוני, היא אמרה לי "טוב. תתחיל לעבוד ביום ראשון. תגיע למנגנון, תסדיר איתם את הטפסים וזהו".

כשיצאתי מחדרה למזכירות שאלתי את מזכירתה מה זה ואיפה זה "המנגנון".

התברר שזו מחלקת כוח האדם של העיתון שנמצא בקומת המרתף שלו. עד אז השם "מנגנון" היה שמור רק לאיסר הראל ראש המוסד והשב"כ גם יחד וכוונת הביטוי הזה עם השם הזה, שזהו מנגנון אימה והפעלה כל יכול, של השלטון לכל צרכיו. הוא משיג את מי שהוא חפץ, מתי שהוא חפץ.

איכשהו, למרות שכבר הגעתי עיתונאי עם נסיון, צעיר וסקרן, לא שאלתי למה קוראים למחלקת כוח האדם של העיתון הסוציאליסטי "מנגנון". הבנתי בחוש שלא הכל כדאי שם לשאול.

כותרת דבר

***

ביום ראשון הגעתי שוב למערכת ושאלתי בכניסה "איפה זה המנגנון"? מישהו חייכן ניגש אלי ואמר לי: "אל תדאג. הזקנה הולכת מכאן תוך שנה". לא הכרתי אותו, לא הבנתי מי זו הזקנה ולמה היא הולכת תוך שנה ולמה צריך לדאוג בכלל.

עבדתי שם ארבע שנים מהיפות, המעניינות ומלאות התוכן שהיו אז בעיתונות. התחלתי בסיקור משפט המחתרת היהודית וראשית ההתנחלויות ביהודה ושומרון בתנופה גדולה. בניצוחן המשותף של ממשלות העבודה- הליכוד, תיקו של ליכוד לאומי שהחל מאז שהגעתי ב-1984 ונמשך עוד הרבה שנים, כמעט עד בחירות 1992.

היו שם עיתונאים ואנשים מצויינים, אך בין ההנהלה לעיתונאים התנהל סכסוך מתמשך של התעמרות בעובדים בשיטת "הפרד ומשול". האנרגיות המצויינות של העיתונאים נותבו למחנאות והלשנות. ל"מנגנון" היתה שיטה: לכל עיתונאי נקבעה דרגה וותק שהשפיעו על השכר ומיכסת קילומטרים קבועה, בין אם נסע ברכבו אלפיים קילומטר בחודש ובין אם לא נסע בו בכלל - וזו נזקפה לו כתוספת שכר חשובה ביותר.

וכדי להשביח את מיכסת הקילומטרים, היו הוותיקים זוכים לתוספת יצירתית בתעריף מיוחד שנקרא "דרכים קשות".

כלומר, מי שגר מרחק הליכה מהמערכת במרכז העיר ולא הזיז את רכבו, זכה בהטבה כאילו נסע, כמו בפלמ"ח, או במלחמת העצמאות, עם כובע פלדה לראשו, רובה סטן בידו וחגור נעליים גבוהות, בדרך מפרכת, עד שהגיע למערכת.

אני ככתב שטחים נסעתי בפעל מידי חודש יותר מ-1500 קילומטר בין יהודה לשומרון, בין שכם לחברון וכל החורים שמסביב, לקסבה, למחנות הפליטים ולמתנחלים שהחלו לתקוע יתדות של בטון בברכת הממשלה. אבל לפי החלטת המנגנון, קיבלתי ככתב צעיר בעיתון מיכסה של 500 קילומטר בלבד בתעריף מוזל של "דרכים רכות". כלומר רגילות. כלומר, לא כולל האבנים שחטפתי בדרך והפנצ'רים בדרכי העפר של יהודה ושומרון. למנגנון לא היה סעיף פנצ'רים והוא לא שילם עליהם. וכך יצא שאהבתי את העבודה וכתבתי בעיתון ושילמתי מכיסי עבור התענוג הזה. יום יום משך תקופה סוערת במיוחד, זכיתי וזיכיתי אותו בכותרת ראשית. אלה היו ימים ש"השטחים" עמדו בראש סדר היום הציבורי.

***

לא הבנתי למה המנגנון לא משלם לי עבור הוצאות אמיתיות שאני מוציא בפעל על הדלק והרכב והנסיעות והוותיקים זוכים ל-2000 קילומטר ב"דרכים קשות".

ניגשתי להרצי ארליך ז"ל, סגן עורך "דבר השבוע" וממלא מקום קבוע של העורך - ובעצם העורך בפעל.

הרצי צחק והסביר לי את "המנגנון". המנגנון משלם למי שהוא רוצה איך שהוא רוצה. הוא למשל כבר 30 שנה בעיתון וזכאי מתוקף הוותק ל 2000 קילומטר בחודש ב"דרכים קשות". אבל מה לעשות שאינו נוהג ואין לו רישיון נהיגה ורכב?

במנגנון אמרו לו: "אם אין לך רכב, לא תקבל הוצאות רכב". הרצי הבין אותם מהר. הוא קנה בפרוטות פיאט 600 ישן, דפוק כולו, אפילו עם גלגל עקום חזק אחרי תאונה, שכבר לא יכול לנסוע לשום מקום. הוא החנה אותו ליד הבית וצילם את לוחית המספר שלו והביא למנגנון.

במנגנון אמרו לו, כמו לשאר הזכאים למיכסה שנקבעה להם, לרשום כל חודש בטופס מיוחד לאן נסע. במסגרת התפקיד כמובן.

הרצי היה איש עם הומור נפלא. בכל חודש היה פותח את מפת ישובי הארץ ומוצא להם מכנה משותף: חודש אחד למשל, הוא נסע לגבעת השלושה, גבעת יערים, גבעת ברנר, גבעת חיים איחוד, גבעת חיים מאוחד וכו' - 2000 קילומטר בדיוק.

חודש לאחר מכן מילא את הטופס לקרית ביאליק, קרית שמונה, קרית מוצקין, קרית עקרון וקרית טבעון. הוא נסע לכל קריות הארץ. 2000 קילומטר בדיוק

וכך נסע גם לכפר חיים וכפר ביאליק וכפר ויתקין וכפר מל"ל ושוב וכמובן: 2000 קילומטר בדיוק. הוא גם ביקר בישובי פרחים וצמחים ועצים בנגב ובגליל ואפילו בשומרון: כמו ורד הגליל, אחוזת שושנה, תדהר, גפן, תירוש, אלון מורה, בית זית, עין זיתים - ממיטב הצומח בארץ. ושוב, בדיוק 2000 קילומטר.

ראש המנגנון היה שם חותמת "מאושר" על הטופס והמשכורת היתה מתקתקת, כמו שעון של ההסתדרות לבנק. המנגנון לא שאל איך הרצי, העורך המופלא בפעל של "דבר השבוע", שעסוק יומם ולילה במערכת בתל-אביב, הספיק גם להגיע לכל ישובי הארץ. ומכיוון שלא שאל, הרצי גם לא השיב והמשיך למלא מידי חודש בקפדנות את דו"ח הקילומטראז', על פי מצוות המנגנון.

***

"דבר השבוע" פרח בתקופתו של הרצי כעורך בפעל. אך מכיוון שהיה מסור לעובדים ועמד בראש הוועד להגן עליהם מפני ההנהלה, לא מונה לעורך קבוע של המוסף.

עיתונאי אחר מונה והוא נשאר שוב אחרי שנים רבות, כסגן עורך. דווקא. אלה היו כבר ימי הבחירות של 1988. יצחק נבון סיים תקופת נשיאות פופולארית במיוחד וקיבל החלטה טיפשית במיוחד: להתמודד מול שמעון פרס על ראשות מפלגת העבודה, לקוות לנצח איתה ולהיות ראש-ממשלה.

העורך של המוסף קרא לי למשרדו. נפוח כולו, פומפוזי ודרמטי כהרגלו, אמר לי ישר ולעניין: "אני רוצה שתחתוך לי את הביצים של נבון ב-5000 מילה". נדהמתי. השבתי לו מיד: "אם אתה רוצה תחתוך בעצמך את הביצים של נבון ב-5000 מילה" ויצאתי מהחדר.

לא שאלתי כלום והוא גם לא אמר לי כלום. הייתי נחוץ בעיתון ככתב ביהודה ושומרון. כעבור שבועיים התברר שעיתונאית פרילאנסרית של העיתון, שהיתה כתבת מוכשרת בעיקר לענייני מדינות העולם – נדרשה לחתוך לנבון את הביצים ב-5000 מילה. הכתבה פורסמה. נבון, ככל ששמעתי נכון, השתולל מכעס באוזני העורכת הראשית. הוא פרש מההתמודדות על ראשות המפלגה והכתבת הפרילאנסרית הופרשה מהעיתון.

***

לא עבר זמן רב ועשרה עיתונאים פעילים ובכירים, בראשות הרצי ארליך ראש וועד העיתונאים, נזרקו מהעיתון עם פיצויים מוגדלים של ההסתדרות, לפי הוותק. הם הוזמנו לשימוע אצל מנכ"ל העיתון והתגודדו ליד דלתו לשמוע מה עולה בגורלם וגורל חבריהם. השימוע לקח לכל אחד דקה בערך. המנכ"ל אמר להם שהם מפוטרים וזהו. הם שמעו וזהו. כשיצאו בפנים נפולות, הודיעו לחברים את גזר דינם. זכיתי להיות ביניהם. החברים הוותיקים שנשארו שתקו במבוכה ולא אמרו מילה.

הזקנה פרשה אחרי 20 שנה, ב-1990. יודעי "דבר" טוענים שהעיתון רשם לעצמו שיא עולמי של גינס. כאשר נסגר סופית כעבור שנים ספורות, הוא נותר עם 5000 קוראים מנויים מתים: עובדי הסתדרות שהלכו לעולמם, אך לא נגרעו ממצבת הקוראים.