סוף "דבר" | סוד השיא הסודי של גינס
- אוריאל בן-עמי
- May 30
- 3 min read
14.5.2018
הטלפרינטר*/ הקורספודנציה* / האקספדיציה* והקוראים הנאמנים - (שנות ה-80)
פעם, בשנות ה-80, כשהגעתי כעיתונאי ל"דבר", היו החברים מספרים, שההסתדרות, בעלת הבית מאיימת בסגירה. העיתון לא רווחי. הקוראים לא מוכנים לשלם ולעשות מנוי.
הוגי הדעות של העיתון, אנשי מפלגה נאמנים, היו מתווכחים מעל דפי העיתון. זה עם מאמרו של זה. זה, לא שוכחים לו את נאמנותו לבן גוריון, זו, זוכרים לה את אשכול וזה של פנחס ספיר. זה של רבין וזה של פרס. וזה שבכלל העריץ את טבנקין מאחדות העבודה.
כל השמות האלה היו תת זרמים במפלגת העבודה, שנחשבו אז למים זורמים ואפילו סוערים וחשובים מאד, בעיני המתבוננים. למרות שהליכוד כבר היה בשלטון וכל הנחלים הלכו לים. ובכל זאת, הדברים היו בנפשם ולא פעם לשם שמים.
הקולקטיביות הרעיונית
היתה להם לרוב קולקטיביות רעיונית. כמו בעיתונים של היום, לפי מדד החיבה והשנאה לשלטון. מי שלא היה שמאל, לימדו אותו. להוגי הדעות, שחלקם היו לעיתים עסקני מפלגה מזדמנים - היתה הנחת מוצא. הם היו בטוחים שכל המוני הקוראים, קראו זה את מאמרו של זה וגם יזכרו היטב ובעל פה, מה זה כתב ומה זה הגיב - וימשיכו להתווכח גם בלעדיהם.
למרות שהיו אנשים ותיקים, מנוסים ואף ציניים במידה - היו גם מאמינים על פי דרכם. הם לקחו את עצמם ברצינות תהומית. קשה להאמין, אבל במערכת "דבר" בירושלים, היינו מכתיבים את מאמרינו לעובד הטלפרינטר, שהיה משדר אותם למערכת הראשית בתל-אביב, שבה הודפס העיתון.
טלפרינטר, כאילו הימים הם עדיין ימי המנדט הבריטי ולא של המדינה בת ה-40. זה היה מכשיר ששימש למשלוח מסרים טקסטואליים מירושלים לתל-אביב, באמצעות קו תקשורת. מכשיר קלט/פלט למסוף טלגרף.
היינו מכתיבים ליחזקאל, עובד הטלפרינטר, שהיה מקליד וההקלדה שלו היתה הופכת את המסר במדפסת לאותות החשמליים ולסימנים מודפסים. המדפסת היתה פולטת סרטים מנוקבים, שניתן היה להמיר אותם לקבצי קריאה מודפסים. סוג של פלא שלא הבנו איך זה עובד, כי ידענו רק לכתוב.
בכל יום היה מגיע שליח יומי למערכת בירושלים ולוקח את הדואר בשק מיוחד שקראו לו "אקספדיציה" ונועד למעשה "לקורספודנציה הפנימית" למערכת תל-אביב. המילים הלועזיות האלה, שיוו לעיתון משנה חשיבות. לא משלוח דואר ולא תכתובת פנימית. אלא, אקספדיציה וקורספודנציה.
לא ברל כצנלסון ולא אלתרמן - ימי מדון וזדון
העיתון, התנהל בבזבוז והפסיד כסף רב - וההסתדרות הזרימה כסף למחייתו.
הרהבתי עוז ושאלתי פעם את אחד הוותיקים "תגיד, למה בעצם אתם לא מתווכחים ביניכם בקורספודנציה הפנימית, במקום מעל דפי העיתון? זה לא יותר יעיל ופחות יקר"?
הוא מצמץ לי גבות, הסתכל בי בעיניים חמורות סבר. "תגיד, אתה לא מבין את חשיבותו של העיתון והמאבק על השלטון"?
דרך שאלתו ומבטו המצמצם, הבנתי יותר את חשיבותו של העיתון. העורכת הראשית הסבירה פעם, ש"הפררוגטיבה" שלה ("זכויות המעביד"- בעברית) היא לשלוח עיתונאים לעשות תחקירים ולא לפרסם אותם. כנראה שלא היתה חלוצה לעניין זה ובוודאי לא האחרונה.
העיתון בימים אלה, כבר מזמן לא היה ברל ואלתרמן. הם היו מושא לגעגוע או שכחה, שלא לומר פאתוס, לאנשים שבאמת היה להם חזון ולא רק תאוות שלטון. העטים שנשלפו, הוחלפו מידי פעם בסכינים קצרות או ארוכות. במסדרון התנהלו מדון וזדון והתססת העובדים אלה באלה. רובם אנשים ועיתונאים מצויינים. כולם סומנו: מי לוועד ומי להנהלה. מי ידפוק בראש של מי.
שיטת "הלשן ומשול", העיבה על שנותיו האחרונות של העיתון. ספינת הדגל המפוארת בימיו הטובים, החלה לשקוע.
שיא גינס זה שם
עם סגירתו נודע בין החברים נס הסוד הגדול: הוא נותר עם 5000 קוראים מתים. עובדי הסתדרות שהלכו מזמן לעולמם. מישהו שכח לגרוע אותם ממחלקת המנויים, של מצבת כוח האדם. איש לא בירר, אך יודעי "דבר", טענו שזהו השיא הכי סודי של גינס.
היום דבר כזה לא היה קורה. הכל בחינם. כולל בעלי הדעות, שמתווכחים זה עם מאמרו של זה. לפעמים אפילו מבקשים מהם במערכת לריב בכאילו, כדי שייראה מעניין. העיקר להרגיז את הקוראים. כמו הקללות במליאת הכנסת וחיבוקים לאחר מכן במזנון. הכל בדאחקות. כזה- כאילו. בסחבקיות. אף אחד לא רוצה ממש להחליף כאן את השלטון ואף אחד לא רוצה חלילה לסגור שום עיתון. זו עבודה קשה מידי עם אחריות כבדה מידי. אז כולנו רוצים להיות מנצחים באירוויזיון. בעברית רהוטה.
ולידיעת השמחים, שמחה מוקדמת, למקרא הדברים: העיתון הזה שימש פעם את בוני המדינה. את רוח העשייה וההתנדבות והתקווה הלאומית שלה. את אלה שעבדו את אדמת הארץ ולא סחרו בה, כאתנן פוליטי. היסוד שלו היה בריא ונתן רוח חיים. עד שהלך בדרך כל הארץ.
הוא לא קידש ולא ליחך נשיא אמריקאי. הוא ידע שיש לשמור איתו על יחסים נכונים. אף אחד לא העז אז לחשוב על לאומנות - ולהתחבא מאחורי צה"ל.
Comments