סוף הזיכרון | לפני 80 שנה ולפני 20 שנה

10.7.2024

לאחרונה אני קורא בפייסבוק, קריאות רבות לעזרה וחוסר אונים של קרובי משפחה, המטפלים בהורה החולה באלצהיימר. האלצהיימר הוא אסון האנושות ההולך וגדל וקשה לי לשכוח אותו.

שנותיו האחרונות של אבי החלו בדמנציה - ירידה בתפקודים הקוגניטיביים (החשיבתיים) כמו זיכרון, דיבור, התמצאות וכדומה. ירידה משמעותית בהשוואה ליכולותיו ולתיפקוד היום־יומי, החברתי והמעשי. הן הסתיימו באלצהיימר קשה מאד.

בהתחלה החל להתבטא ללא חסמים. ללא פוליטקלי קורקט. היה פולט את דעתו, שלא היתה מופרכת, אך ללא סינון ראוי. כך קרה שהתבטא כלפי חבר צעיר ממנו והותקף פיזית על ידו בתגובה. החברים לא יצאו להגנתו, אך תמכו בו באופן פרטי. ככל שגברה הדמנציה, עשה דברים בלתי הגיוניים בעליל.

התנהגותו היתה דומה לתעוזתו כשהיה לוחם צעיר בפלמ"ח, כאילו לא פחד מדבר. אלא שבגילו הזקן המשיך לחלום שהוא נוטע ונוטע, כפי שעשה כחקלאי, רוב חייו על אדמתו.

הוא התיישב ליד הטלפון והזמין כמות גדולה של שתילי פומלות, ממשתלה גדולה. כדי לנטוע אותם בשטח שלו על 20 דונאם. אמי שמעה במקרה את השיחה ונחרדה. היא פנתה אלינו, שנבטל את ההזמנה, שכמובן אין יכולת לבצע אותה ולממן אותה.

אמי טיפלה בו במסירות עד יומה האחרון, שבו לקתה בשבץ מוחי. תפילתה הגדולה נענתה: למות בצלילות. כשבועיים לפני מותה, לקראת גיל 80, הסכימה שמטפלת זרה תיכנס הביתה. היא דאגה לה כמו לקרובת משפחה, הקפידה שתדע לטפל באבא, הדריכה אותה היכן נמצא כל דבר - ואז מתה. בגבורות.

מצבו של אבי הלך והחמיר. זכרונו נמחק בהדרגה והמטפלת הפיליפינית היתה מתקשרת אלי לעזור לה. פעם התבצר בדיר הכבשים של השכן וסירב לחזור איתה הביתה. בפעם אחרת ישב אצל שכנה סיעודית עם המטפלת שלה ואמר בטלפון שהוא נמצא ברמת ישי. שאבוא להסיע אותו הביתה, שהיה מעבר לכביש.

בוקר בוקר, ידעתי שיגיע טלפון עם רוח רעה והזוייה, שלא ניתנת לחיזוי. לא פעם הייתי צריך לצאת אליו בדחיפות מירושלים, כי שוב באה איזו קטסטרופה והיה צריך להוציאו מעיקשותו. לשכנע אותו שהוא נמצא בביתו.

וככה קרה שבאחת הפעמים, לקחתי אותו במכונית, לטיול בשדות הכפר, שאהב. הראיתי לו את השדה שלו ואת השדות של בית שערים, המושב השכן. היה לו מצב רוח טוב ומזג האוויר היה נאה. שבנו הביתה. הוא התיישב בכסאו כרגיל, מול התמונות שאהב בסלון. אמרתי לו שעלי לחזור לביתי במרכז ונתראה שוב בקרוב.

אבל אז התעקש שאחזיר אותו הביתה. לבית שלו. אמרתי לו: "אבא, אתה בבית. הנה השולחן שלך והנה הספה שלך והנה התמונות שלך". הוא לא השתכנע. הוא אמר שיש לו בית כזה בדיוק, עם שולחן וכסא וספה ותמונות כאלה, אבל זה לא הבית.

הגשם התחיל לרדת והוא רוצה הביתה. תפסתי את הראש. אמרתי לו: "אבא קח מעיל, בוא ניסע הביתה. ירדנו במדרגות ביתו, הכנסתי אותו למכונית ונסעתי איתו בכל כביש העיגול של הכפר. כשהגענו לבית הספר החקלאי, בכניסה למושב, אמרתי לו "הנה אבא, נכנסנו לנהלל. בוא תראה את הבתים של המשקים בדרך הביתה. אתה רואה? הנה גרבר". והוא אמר "נכון" - "ומי זה"? שאלתי אותו על הבית אחריו: "זה הירשפלד" הוא ענה נכון. וכך שאלתי אותו והוא השיב נכון, בית אחר בית...ירדנאי, לוין, יפה ועוד יפה, עוד כמה בתים והנה הגענו לזמל. "אבא, מי הבית אחרי זמל"? שאלתי אותו. - "מה זאת אומרת", הוא השיב בביטחון: "זה הבית שלנו. הנה הגענו הביתה". והוא צדק.

שוב החניתי את המכונית למטה. הוצאתי אותו בגשם עם מטריה מהמכונית, עלינו במדרגות הביתה והושבתי אותו על הכסא שלו. בדיוק אותו כסא, שישב עליו 10 דקות קודם לכן. ומול אותן תמונות, שכבר היו תלויות שם שנים רבות".

"יופי", הוא אמר, "עכשיו הגענו הביתה. אתה יכול לנסוע הביתה שלך ונתראה בשבוע הבא".

כל זה קרה לפני עשרים שנה בערך. אני לא יכול לשכוח את האלצהיימר שלו ומי מחבריו הקרובים זכר ודאג והתעניין בו, כשהוא נמחק ויחד איתו נמחק הזיכרון.

 מצבו של אבי החריף מהדמנציה לאלצהיימר, שמתבטא בניוון איטי ומתמשך עד למוות של תאי העצב במוח. עד פגיעה בכושר ההליכה, האכילה והשליטה על הסוגרים. בשלבים המתקדמים, החולה נעשה חסר ישע. חסר יכולת התמצאות בזמן ובמרחב וזקוק לעזרה סיעודית בכל פעולותיו. העברנו אותו לבית תשושי נפש סיעודי. סיבוכים כגון מחלות זיהומיות או פצעי לחץ מביאים לבסוף למותו של החולה במחלת אלצהיימר. וכך קרה לאבי.

ואין לי משהו חכם יותר להגיד על האלצהיימר. חוץ מאשר תשימו לב, כשחיים עם הזייה - ותשתפו. כי ישנם המוני בני אדם במצב הזה. מטפלים ומטופלים.

בתמונות:

אבי אחיה בן עמי ז"ל מדריך בפלמ"ח בחוף שפיים. אוגוסט 1942.