היה מהנחמדים בנוער שלנו. הבנות אהבו אותו. מהיסודי ועד הריקודים במרתף הנוער, של בית העם.
כדרכנו, נפרדנו כל שנה מהמחזור המתגייס לצבא. כתבנו ברכת הדרך קטנה ואיחלנו לכל אחד, גיוס קל ונעים. עם קשקוש של פרח ובדיחה וברכה.
זה קרה ממש מזמן. ב-1972.
עודד וחבריו למחזור התגייסו, וכשאנחנו היינו עדיין בי"ב, הם כבר היו עמוק, בשנה הראשונה בצה"ל.
ואז כעבור שנה, פרצה מלחמת יום הכיפורים הארורה, ב-1973.
עודד היה עם היחידה שלו בלחימת תופת בשטח בנוי בעיר סואץ בסיני. רבים נהרגו ונפצעו שם והוא איכשהו, יצא בנס. זה מה שהחברים סיפרו. רק אחרי שבועות ארוכים הגיע לחופשה ראשונה הביתה, מהמלחמה ההיא.
זו היתה שבת והם החליטו, הוא ומיקי, שהיתה בת 17, לנסוע לבקר את נועם חברם, ששירת ב"גולני", ליד ג'נין. אחרי שלא התראו זמן רב, מלפני המלחמה. שמחה של רווחה. לנסוע שוב ולהיפגש, אחרי האימה ההיא. שבעה הרוגים מבני נהלל, הותירה המלחמה. זוהר, הצעיר שבהם, נפל בקרב על החרמון, היה בן כתתם של עודד ונועם.
ואז בא אסון
עודד נהג ברכב הפרטי של המשפחה. הגיעו לצומת, הסמוך לבסיס של נועם ליד ג'נין. ואז בא אסון. זה מה שידענו.
משאית ערבית דהרה לעברם. והנהג שלה לא עצר בשלט עצור. הוא התנגש בהם בעוצמה. מיקי נהרגה במקום.
עודד נפצע אנוש. איבד את ההכרה ונשאר צמח תקופה ארוכה. הועבר לשיקום בבית לוינשטיין.
הספקתי בינתיים להתגייס ובחלק הזמן באתי לבקרו. והוא נושם, אך אינו מגיב. פונים אליו, מדברים אליו מעל מיטתו והרופאים אינם יודעים להעריך מה הוא קולט ומבין - ואם בכלל.
יום אחד התרחש, מה שנחשב אז נס. הוא פקח את עיניו, אך התקשה לדבר. התברר בשפת סימנים, שהוא מזהה את המבקרים אותו.
בשלב מסויים קרה עוד נס. עודד החל לתקשר בלוח אותיות שניתן לו במיטתו. היה מצביע על כל אות באצבע אחת עד להשלמת מילה בשתי אצבעות. כך הרכיב מילים למשפטים שלמים. התברר שהוא מבין הכל.
המבקרים אותו היו מדברים אליו ואיתו והיה משיב - ואף שואל בסקרנות את דבריו, בלוח האותיות.
הימים חלפו והשתחררנו מהצבא. החברים מצאו בני ובנות זוג, הלכו ללמוד או לעבוד, התחתנו ונולדו להם ילדים.
עודד עדיין התקשה לדבר. דיבר בכבדות ורק בני משפחה קרובים הבינו אותו והקלו על השיחה איתו. הוא שוחרר, כעבור כמה שנים, לשיקום על כסא גלגלים. בדירה עם מטפל צמוד של משרד הביטחון.
חלפו שנים רבות. הילדים של החברים שנישאו, התבגרו בינתיים והחלו גם הם להתחתן.
לרבים מהם נולדו כבר נכדים.
את עודד כבר כמעט לא פגשתי. מידי פעם, היו מביאים אותו על כסא הגלגלים, לאזכרה של חללי צה"ל בני הכפר. בימי הזכרון, שלפני יום העצמאות.
עודד היה מזהה את החברים, מושיט את ידו לשלום. שואל וזוכר, סקרן כהרגלו, מה שלומנו.
והשבוע, 45 שנה אחרי, עודד מת. אני מנסה שוב לאמץ את הזכרון האחרון, לפני האסון. לראות אותו איתנו. בריקודים של הנוער, במרתף של בית העם.
Комментарии