"קיומו היומי של האדם – הוא ניסי" ואז הרגשנו שייכים.... | 6 שנים לפטירת מורנו האהוב דוד גולן
- אוריאל בן-עמי
- Jun 15
- 2 min read
8.3.2025
כך נהג דוד גולן לומר. "קיומו היומי של האדם הוא ניסי".
פרופ' דוד גולן, מורה הדור השלישי בנהלל, היה מורנו הדגול. הוא נפטר בן 92, בשיבה טובה ב-ז' באדר, לפני 6 שנים. יום פטירת משה רבנו, שהפך גם ליום הזיכרון לחללי צה"ל, שמקום קבורתם לא נודע.
זכיתי ודווקא ב-15 השנים האחרונות לחייו, ליוויתי אותו מקרוב. לא הייתה לי דמות משפיעה ורבת השראה כמוהו, בכל חיי. בנהלל כינינו אותו תלמידיו, בחיבה "מורה נבוכים". הוא היה הרמב"ם של נהלל, משך 3 דורות. החלוצים הביאו אותו ללמד את נכדיהם אלף-בית וכינו אותו בחן מיוחד, השמור להם, "עולה חדש", גם אחרי עשרות שנים בכפר.
בשנת 2008 ערכנו לו ערב לגבורותיו בשם "מורה נבוכים". תלמידיו מהיסודי ובהם יהונתן גפן, שולה חן, דדי בן עמי ואני וגם תלמידיו מהסמינר למורים ולגננות ומהאוניברסיטה, הענקנו לו "מזמור לדוד", כל אחד בסגנונו.
-
כעבור שנים אחדות זכיתי לברכתו בהשקת ספרי "מנהלל ועד בכלל - רטרוספקטיבה" ב"תמול-שלשום" בירושלים. דוד גולן סיפר על חלוצי נהלל שהכיר מקרוב והיו בוחשים לו – לאות כבוד – את התה על השולחן, כשדיבר כמורה באסיפות החברים. הוא איחל לי הצלחה בכתיבה עליהם והוסיף שכל אחד מהם וסיפורו, ראוי ליותר מספר אחד. הוא גם סיפר בחיוך על הוויכוח בין החלוצים, שאין צורך ללמוד אנגלית בנהלל. "בשביל לגדל בצל. מספיקה עברית בלבד", הם פסקו והוא חייך בשמם.
-
10 שנים מחג גבורותיו, זכינו שוב בשנת 2018, לחוג עמו ולהשיק את ספרו האחרון "מדינת שבטי ישראל – חזון המדינה של משה". דוד גולן היה במיטבו כשפסלון משה רבנו מלווה אותו בדבריו על הבמה. הוא האמין בכל ליבו ושכלו ש"תורת משה", כפי שכינה אותה, היא אוניברסלית. ספר חוקים ואמנה חברתית מחייבת לחברה בריאה ותקינה. לא ספר לדתיים. הדת היא חוק היום יום של הסדר החברתי. לא פולחני אלילים ולא שימוש בשמה. ולכן התנ"ך ו"תורת משה" שייכים לכולם, המתעניינים בו.
-
חודשים ספורים אחר כך, התכנסו חבריו-תלמידיו המבוגרים לחוג לימוד קבוע בביתו. במהלכו חש שלא בטוב. בפעם הראשונה בחייו ביקש להפסיק שיעור באמצע. הוא הובא לבית החולים ושם נפטר. כאמור, בעת מילוי תפקידו כל חייו – כמורה.
זכרו לברכה גדולה.
--
בספרי "רוחות הכפר" שיצא לאור, לאחר מותו, במלאת 100 שנים לנהלל – כתבתי לכבודו את הסיפור: "ואז הרגשנו שייכים". הנה הוא לזכרו הטוב:
ואז הרגשנו שייכים
===
המורה הוותיק שלי, שבעים שנה חי בכפר, גירד מהורהר בפדחתו ואמר: "רק בשנים האחרונות הבנתי, שבעצם, לא מבינים אותי כאן" ואני צחקתי. הוא, איש חובק עולם, בוגר אאושוויץ, חוקר דגול של יוון ורומי העתיקה וחזון התורה, יודע ומבין הכל... ורק את זה לא הבין. ואני, תלמידו הקטן, לעומתו, זה הדבר היחיד שהבנתי. שלא מבינים אותו תמיד... ואז הוא נזכר במולייר, ששם מילים בפי גיבורו הנבוך: "40 שנה אני מדבר פרוזה — ולא ידעתי את זה". צחקנו. וכשהיינו יחד, תמיד הרגשנו שייכים. ומאז אני מדבר איתו גם שירה וגם פרוזה. כדי שאבין בעצמי. ואולי גם מישהו אחר יבין. חושב לעצמי: איזה יופי יהיה, אם כולם ידברו קצת פרוזה כמו המורה שלי.
ההרצאה "המורים והדמויות שהשפיעו על חיי", תחל בחודש אפריל במוסדות חינוך ותרבות שונים
Comentários