עלי מוהר היה צריך להיות היום בן 76. אבל הוא מת מוקדם מידי בן 57, לפני 18 שנים.
עלי מוהר היה "חולה" על תל אביב, על הפועל תל אביב ועל הזמר העברי, שהיה אחד מגדולי פזמונאיו. מאהב של שלושתם. איש מקסים ששיריו הביאו לנו בריאות. הילכו קסם של שיתוף פעולה הדוק עם יוני רכטר, אריק אינשטיין, כוורת ועוד ועוד.
עלי מוהר כתב טור פופולארי "מהנעשה בעירנו" בעיתון "תל אביב" וקודם לכן, החל ככתב-חייל ב"במחנה נח"ל" ועבר מסלול לוחם בנח"ל המוצנח. לאחר מכן פרסם מאמרים בענייני ספרות ב"משא" המוסף הספרותי של עיתון "דבר". הוא אהב ספרות, הבין בספרות וכתב מאמרים משובחים וארוכים בספרות, בימים שבהם היו קוראים ולא בתיק-תוק.
***
הזיכרון האישי שלי ממנו הוא מעיתון "במחנה". היינו אז בסך הכל 3 כתבים צבאיים, חיילים בסדיר, באמצע שנות ה-70 שעברו. מייצרים יחד עיתון שבועי, בלי מינהלות צה"ליות מסורבלות. החלפתי את רנן שור ויחד איתי היו צביקה אלוש ובועז שפירא. זהו. לא אוגדה נפוחה, כמו שצה"ל גדל והשמין ונעשה מדושן מעצמו ומפזר דרגות.
הכי חשוב מכולנו היה עלי מוהר, שתמיד נראה "קול". והכי לא חשוב בעיני עצמו. הדבר הכי רחוק ממנו היה צבא ובכל זאת הוא היה "אזרח עובד צה"ל", מעמד אזרחי, כמו לעורכים האזרחים הקשישים של העיתון, שלא הבינו בצבא והסתדרו איתו. הצבא הבין בהם וזה היה מספיק לעיתון "במחנה" להיות הכי נחמד ולא מזיק בעולם. שום סקנדל נוסח גלי צה"ל, שכולם לטשו אליו עיניים וניסו לדחוף ידיים.
עלי מוהר, לא נדרש כמונו לראיין שוטרת צבאית, או להתפעל ולסקור טנקים ותותחים חדשים, או להעלות את המוראל לגולני, כשהם שפופים. הוא בכלל קיבל פטור מלעסוק בענייני צבא. הוא היה "כתב אווירה", כותב נפלא שמוצא רעיונות קלילים להנעים את זמן החיילים. נון-שאלנט שבא לישיבות המערכת וזורק כמו כולנו רעיונות לביצוע.
נראה היה שהעבודה הנוחה ב"במחנה" מיטיבה עם מצב רוחו שתמיד היה טוב. הזיכרון שנשאר לי ממנו, שפעם בקיץ הוא הציע כתבה בנושא "חצילים ומצילים". אנחנו כרגיל נהנינו וצחקנו והעורך התלהב וקיבל ופרסם. אחר כך הגיע החורף. עלי מוהר הציע כתבה בנושא "פטריות ומטריות" שוב נהנינו וצחקנו והעורך שוב קיבל ופרסם, כתבה מחוייכת.
היופי בעלי מוהר היה השורשיות שלו. בעינינו החיילים הכתבים הצבאיים, הוא נראה אדיש, לא לוקח ללב, אחד שלא אכפת לו. אבל השירים שלו דיברו בעד עצמנו, עד היום. עלי מוהר היה בנו של המשורר יחיאל מר-מוהר, שכתב בין השאר את השיר "מול הר סיני" ללהקת הנח"ל, בשנות ה-50. הוא המשיך את השורש של הזמר העברי, ברוח תל אביבית חביבה ועדיין בלי עבודה זרה.
לכבודו ולזכרו אני מביא את "שיעור מולדת" שכתב ל"כוורת" כבר ב-1975 ואת "שיר השיירה" של אריק אינשטיין, ב-1987. הפעם בביצוע עידן עמדי, מיום העצמאות לפני 4 שנים. גם רובי ריבלין מצטרף אליו כנשיא.
עלי מוהר היה ציוני בלי ציניות, עם חיוך בלי שחצנות, עם אהבת מולדת, בוודאי בלי לאומנות בוודאי בלי גסות רוח והתלהמות. בן אדם מוכשר ואהוב, שאהב להיות ישראלי בכיף הכי גדול של החיים שלנו כאן. זכרו לגעגוע ולברכה גדולה.
コメント