שניים ויותר אוחזין בחיים גורי - 7 שנים למותו

24.1.2025

באב אל-וואד 1948 | סבסטייה 1975 | המחתרת היהודית שנות ה- 80 | מות חיים גורי, ינואר 2018

חיים גורי - צילום מסך עם פטירתו

בדיוק בתוך שנה, הם הופכים מספרות להסטוריה. עמוס עוז מת במלאת שנה לפטירת חיים גורי, בשבוע הבא, בט"ו בשבט. מעכשיו הם יהפכו לפרשנות ולמשיכות ידיים. פניה עוז, בסיום השבעה הביעה את חששה שאביה יוצא מתכנית הלימוד של משרד החינוך. חיים גורי זוכה לחיבוקים ושכתובים. מחבקים אותו מימין ומשמאל ויפי הנפש, מנסים לאחוז בספרותו בלבד, כאילו לא היתה פוליטית. כאילו הוא נטו משלהם.

***

באב-אל וואד- שיר הנושא של גורי, בעטיפת תקליטה של יפה ירקוני

אתחיל בחוב של כבוד לחיים גורי. בהיותי כתב "דבר" ביהודה ושומרון, היה גורי עיתונאי ותיק בסניף ירושלים. הוא היה מיודד אישית עם גיורא זייד, בנו של השומר אלכסנדר זייד שנרצח בעמק יזרעאל – ועם יצחק חנקין, שנקם את דמו של זייד – כשהרג את רוצחו הבדווי, במאהל שלו.

הימים שבהם התרחשו הדברים, היו כמובן, לפני קום המדינה בשנות ה- 30 וה-40, לפני יותר משמונים שנה.

גורי עודד אותי לכתוב את סיפורם. "אתה חייב. אתה בן נהלל והעמק, והם חלק מעולם הולך ונעלם. אתה חייב לכתוב את סיפורם לדור שכבר אינו יודע. בלי האנשים האלה – היינו אחרים". כך אמר לי, כמופיע בפתיחת הספר. כך הוצאתי בעידודו את הספר "שאגה אחרונה במטולה", בהוצאת משרד הבטחון. סיפורם של בני הדור השני לארגון "השומר" שהתחנכתי עליהם מהבית. סיפורי השכנות עם הערבים של לפני מלחמת העצמאות, גיוס הבדווים והדרוזים לצה"ל ופרשיות רצח אלכסנדר זייד וחיים ארלוזורוב, מעדויותיהם האישיות.

גורי העריץ אותם על ה"כבדהו וחשדהו" שלהם, שידעו לחיות איתם בהוגנות וכבוד ובערנות הנדרשת.

40 שנה, אחרי שהמדינה קמה, בילינו יחד בשיחות במערכת "דבר", בשנות ה-80. בימים שבהם נחשפה המחתרת היהודית וסיקרתי את משפטה עבור העיתון. הכרתי אז מקרוב את ראשי המתנחלים ביהודה ושומרון והשתבחתי בידידים וביריבים. זכיתי לראות ולהכיר מקרוב את גווני האפור והתכלת, בתוך הכחול-לבן הנחוש מאד. גורי היה מסוייג מאד ממעשי המחתרת וראה בהם סכנה ומעשה חתרני תחת ממשלת ישראל הריבונית. במיוחד לניסיון שסוכל, לפוצץ את כיפת הסלע בהר הבית.

יחסו לעושי המדינה המתחלפים כל אלה הם בבחינת מבוא למורכבות יחסו של גורי למדינה ולעושיה המתחלפים. אני קופץ מהם קדימה לפטירתו לפני שנה, כדי להאיר את הדברים, ביחסו לאחור.

ביום הלווייתו של גורי, הייתי שם, הוצב ארונו למספד בפתח תיאטרון ירושלים. סמוך לביתו ברחוב פינסקר, מעבר לכביש. בתום ההספדים הזדרז יהודה עציון, חבוש כובע בוקרים, מראשי המחתרת היהודית, לשאת את ארונו לצד שר החינוך נפתלי בנט וראש עיריית ירושלים ניר ברקת, מעונבים בחליפות.

שבוע לאחר מכן, ב-9.2.18, פרסם עציון מאמר ב"מקור ראשון" בשם "מדוע נשאתי את ארונו של חיים גורי"? עם תמונתו ושאר נושאי הארון.

עציון עמד כאמור, בראש המחתרת היהודית בשנות ה- 80 והיה הדמות הדומיננטית בה. 15 שנים קודם לכן, פרסם חיים גורי מאמר ב"הארץ" שנקרא "בחזרה לסבסטיה" (30.9.2003). הוא מתאר בו, איך נקלע ככתב "דבר", שלא בטובתו לסבסטיה ב- 1975 - וחש מרומה מצד כולם, בפשרה שנתקבלה שם.

הוא מתאר בו את ראשית ההתיישבות בשומרון, ב-1975, שזכיתי לסקר את המשכה באותו "דבר", בשנות השמונים. יהודה עציון בחר לסיים את מאמרו ב"מקור ראשון" כך: "אני יודע, אילו חי חיים (גורי), היה נושף אלי עכשיו בבוז מעשן מקטרתו, כשם שבז לי, כשניסיתי לקשור קשר, בין ציונות למקדש.

"אבל חיים (גורי) חי עכשיו חיים חדשים. ראשי התיבות בסיפורי חסידים קושרים בין עבר חתוך בקצבה, לבין עתיד לאין קץ, המתברכים גם שניהם, עת נסתם הגולל: זלל"ה. זכרו לברכה לחיי עולם". עד כאן עציון.

חיבבתי במאמר את כנותו וידיעתו של הכותב, שגורי היה בז לו, כ"שניסה לקשור ציונות למקדש".

לוינגר וחנן פורת - על כתפי האוהדים בסבסטייה 1975 - צילום משה מילנר לע"מ

אלא שכאן חשוב מאד להבהיר דבר מה. גורי כידוע, לא רק בז למעשה של עציון, כשניסה ונכשל לפוצץ את הר הבית, בראש המחתרת היהודית. גורי ידע שפיו וליבו של עציון שווים ומסוכנים. שהוא התכוון לכל מילה ומעשה שלו. עציון "לא ניסה לקשור ציונות ומקדש", כפי שהוא מספר.

הוא ניסה לפוצץ את הר הבית במטעני נפץ כימיים שנגנבו בניצוחו, לשם כך מצה"ל - ולא היו מטאפוריים כלל. יחד עם הר הבית, אולי היה גם מפוצץ את העולם כולו. (אילו היה מצליח, אין הרי לשער את התוצאות וההשלכות על העולם. גם לא את מצב החיים והמתים במדינת ישראל).

הרתיחה על הכפירה בציונות –טלטלת הארץ ורעידת אדמתה

גורי לא רק בז. הוא רתח מזעם על הכפירה הזו בציונות. הוא ראה בה עבודה זרה, החותרת תחת אושיות הציונות ומוסדותיה הרשמיים. הדיבורים על המחתרת היהודית כבר הסתובבו אצלנו, במערכת "דבר" בירושלים, לפני תפיסתה הרשמית. הסכמנו אז שרק יצחק שמיר, ראש הממשלה אז, "שמבין משהו בטרור", יידע לעצור אותו.

הדברים התבצעו ב-1980. בגין כראש ממשלה, לא אישר את חקירתם. שמיר האחראי-הממלכתי, שהחליפו בתפקיד, אישר לחקור ולעצור ולהביא למשפט, שהחל רק ב-1984. שמיר, על אף אהדתו למתנחלים וארץ ישראל השלמה, ידע היטב מה משמעותו של טרור. מי שמנסר מבית, רגל אחת מכסא ראש הממשלה, עלול לנסר גם את האחרות.

גורי כידוע, היטלטל בין חיבתו ואהבתו לרבין ולגוש עציון, מאז נפלו שם חבריו לפלמ"ח במלחמת העצמאות. הוא נקרע באהבת האמת שלו לארץ ישראל השלמה, כשותף לעצומה התומכת בה ב-1967 - והתנגד לאוסלו ב- 1993.

את טראומת סבסטיה בשומרון, הוא נשא עד מותו. בהסכם המתנחלים להישאר בסבסטיה ב-1975, הוא סלד מהכוחנות שלהם, כפי שביטא במאמר ב"הארץ" "בחזרה לסבסטיה", ב-2003, הנזכר לעיל.

הוא נקלע למקום כעיתונאי "דבר" ומצא עצמו מנסה לפשר בין לוינגר-פורת, על הישארות 30 מאנשיהם במקום. כדי להימנע משפיכות דמים, באווירה הלוהטת שהיתה שם. הוא נדהם לגלות שפרס כשר בטחון, אישר להם להשאיר 30 משפחות, בטענה שהוא גורי, זה שאישר. הוא חש מרומה מצד כולם, כדבריו במאמר.

***

ונחזור למאמרו של עציון, "מדוע נשאתי את ארונו של גורי"? אם הוא מבין בעולמות העליונים, שבהם גורי חי עכשיו, כפי שהוא כותב - הרי אשריו וטוב לו. אלא שבאותה כוחנות, הוא המשיך לנהוג, גם כלפי גורי המת. ככל הנראה, לא בדיוק לפי רצונו. (אם ביקש את רשות בני משפחתו, אינני יודע).

עציון ניסה לייצר מצג, שהוא חלק מהביוגרפיה של גורי. פעם החזיק חומרי נפץ שהבין בהם. אחרי מות גורי, הוא ניסה לספח אותו. לנכס לעצמו את רצף המורשת של גורי מבאב- אל-וואד, שער הגיא של מלחמת השחרור ועד סבסטייה, שהותירה בגורי מורת רוח.

המחתרת היהודית - צילום מסך מסרטו של הבמאי שי גל

זו אותה כוחנות, שנהגו בגורי ובביוגראפיה שלו, בשער הגיא. הנסיון הגס לקרוא את שער הגיא על שם רחבעם זאבי, שלא שייך לשם. אלא, לחבריו של גורי, משחררי ירושלים במלחמת העצמאות.

זהו גם מקום מלחמתו האחרונה של גורי. עד ימיו האחרונים. כמעט עד צאת נשמתו. עמד זועק שם בכוחותיו האחרונים על מקלו, נגד החרפה והעלבון. הזכרון קיבל משמעות ומציאות אחרת, בידי משמריו הרשמיים החדשים.

(באב אל וואד, לנצח זכור נא את שמותינו/שיירות, פרצו בדרך אל העיר/ בצידי הדרך מוטלים מתינו / שלד הברזל שותק כמו רעי)

ארונו של גורי ביום הלווייתו, בפתח תיאטרון ירושלים

***

גורי ומלחמת האזרחים שבתוכו

גורי התבטא פעם, על ארץ ישראל שהיא כמו שניים אוחזין בטלית, כנאמר בבבא מציעא. זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי, עד שזה אומר כולה שלי וזה אומר חצייה שלי...והם ממשיכים להתווכח על החלק והמחיר עד היום.

הישראלים והפלסטינים, אוחזים בארץ הזו ורובם רוצים אותה, כולה לעצמם. ואז נשארים עם המחלוקת וגם עם האלימות. גורי לא ידע איך בולעים ומכילים את הארץ הזאת, במתיחת גבולותיה. במוסר, שמדברים בשמו ולא תמיד מתכוונים. בקונצנזוס, שלא רוצים לתת אזרחות לכל תושביה ולא כולם רוצים לשלוט בהם.

"אני מלחמת אזרחים", שירו הידוע, הוא תמצית תעודת הזהות שלו. מלחמת אזרחים שחווה וראה מקרוב בין ישראלים לפלסטינים, בין ישראלים לעצמם - ובינו לבין עצמו. ארץ ישראל האהובה של גורי, תמיד נקנתה אצלו בייסורים. מוקדמים ומאוחרים. היה לו לב שלם ושבור כאחד, מאלה החופרים בה – וגם תחתיה. שניות כמהות הנפש. אף שהיה סמל הצבר, יפה התואר - ולא הרבי מקוצק.

עכשיו כולם אוהבים לאהוב את גורי. לחבק, ולפעמים, אפילו בכוח.

*המאמר פורסם לראשונה עם פטירתו של גורי