שְׁתִיקָה צוֹעֶקֶת

כשנכדיו האהובים אבדו לו, בנימין-ביניה זרחי נשאר האיש שסירב להיות טרגדיה, להיכנע לסבל. באזכרה לצור, נכדו שנפל בלבנון, הבטיח לו שהחיטה תמשיך לצמוח שוב

זרחי וצור נכדו בן ה-3 שנהרג במלחמת לבנון השנייה, באדיבות משפחת זרחי

בנימין-ביניה זרחי, בכור בני הדור השני למייסדי נהלל, נפטר בן 99 לפני כשלוש שנים. חקלאי, רפתן, מפקד בבריגאדה היהודית ובצה"ל. איש מעשה ורוח בו. נטל חלק פעיל בהיסטוריה של ראשית ההתיישבות בארץ, הקמת המדינה וחייה. חייו וגורל אישי-משפחתי מהדהד, נקשרו בה ובאדמתה.

אֲבַדּוֹן וָמָוֶת אָמְרוּ: בְּאָזְנֵינו שָׁמַעְנוּ שִׁמְעָהּ. אֱלֹהִים הֵבִין דַּרְכָּהּ וְהוּא יָדַע אֶת מְקוֹמָהּ (כב-כג).

אחיו האהוב נחום (חומי), קצין שריון, נהרג במלחמת השחרור, מפגז נ"ט בראשו. כשנולד בנו, כעבור חודשים אחדים, קרא את שמו נחום, על שם אחיו.

נחום ממשיך את המשק וקרא לבנו צור על שם בן-דודו מצד אמו, צור בן-ברק ז"ל, שהיה טייס קרב ונפל ב-1967, בתאונת אימונים. (צור בן ברק הוא גם בן דודו של מאיר שלו, מצד אמו בתיה).

צור זרחי, נכדו של ביניה ובנו של נחום, המשיך לפתח את הרפת המשפחתית במשק בנהלל, עם סבו ואביו. הוא נהרג במלחמת לבנון השנייה, כקצין שריון, מפגיעת פגז נ"ט ישירה בטנק שלו. על מצבתו, בחלקה הצבאית בנהלל, נחרטו המילים "סרן צור זרחי בן מינה ונחום, אח לטל, ניצן ולילך" וכן הלוגו "הרפת של צור" עם ציור של פרה.

בקשתו האחרונה של ביניה זרחי, הייתה להיקבר בבגדי עבודה - וכך נקבר באדמת נהלל.

***

מתוך מספד על קברו:

הארץ, והערכים שביניה האמין, פעל, חי ונלחם למענם כמעט 100 שנה, השתנו. מתחלפים בערכים אחרים, בדורות חדשים, בטעם אחר ושונה של ארץ ישראל. מהפרט, שלפני הכל פועל למען הכלל, אל הפרטת כמעט הכל.

ביניה הולך מאיתנו בשיבה מופלגת, כשרק זכרונו היה מופלג ממנה. יושרו והדיוק בפרטים שזכר, היו לשם דבר. הוא הכיר כל עשב ועשב בעין בידה ובעין שיכה בפאתי נהלל וכל תעלת מים, עד שהפכו למגדל המים. אין אבן יסוד בכפר, שביניה לא ידע וזכר והכיר מקרוב. והכל בשפה מאופקת, נוצרת רגשות - עם השקפת עולם רחבה, ברורה, נחושה של איש מעשה וענווה. של יהודי ציוני שלם באמונתו, שמתגשמת על האדמה.

***

ילדותו של בניה, בטרם הגיע עם הוריו לנהלל, החלה בתל-אביב. הוא זכר היטב את המשורר שאול טשרניחובסקי, שהיה רופא לפרנסתו, רוכב על חמור בין בתי מטופליו, על חולות העיר בראשיתה. לצד הגמלים, שהלכו בה בנחת. אלמלא הדברים היו כתובים בהיסטוריה של תל אביב הקטנה, בראשית המאה הקודמת - אפשר היה חלילה לחשוב, שביניה דִמיין או המציא אותם. לעומת מגדלי תל-אביב של היום.

אבל בניה היה מציאותי וגם מפוכח מאד. כשהיה בן חמש, כפי שסיפר בזיכרונותיו ובתכניות רדיו שונות, היה עֵד להמולה, בעקבות רצח הסופר יוסף חיים ברנר ביפו, בידי פורעים ערבים. הוא היה אז בגן הילדים, שבו נמצא היום מגדל שלום בדרום תל-אביב, לא רחוק ממקום הרצח. בהלת האמבולנסים ומכוניות המשטרה הביאו את הגננת, חיה ברנר אלמנתו של הסופר, לסגור את הגן ולשלוח את הילדים לביתם. ביניה זכר היטב שהוא הולך, לבדו הביתה בתל-אביב, מהגן הסגור.

***

כעבור כארבעה חודשים, ב-1921, נוסדה נהלל. הוא הגיע אליה עם הוריו וזכר היטב את א.ד. גורדון מבקר את אביו בצריפם. מעודד את חלוצי המושב בדרכם היהודית החדשה, על האדמה. ביניה המשיך בדרכו שלו ומשפחתו את אמונתו של גורדון. היום, אחרי 100 שנה, לומדים חילוניים ודתיים ביחד, בבתי מדרש בארץ, את משנת היהדות של גורדון והחלוצים. המשנה שבניה הגשים בחייו.

אלמלא האמין שאדם צריך לחיות חיי מעשה על האדמה, כפי שחי, היה בוחר להיות סופר, כפי שאמר לי פעם. היה בטוח שצריך לפעול למען הכלל, אך רחק מעסקי ציבור, כשלא נראו תקינים בעיניו. כך התנדב לבריגאדה היהודית במלחמת העולם השנייה, כדי להילחם בנאצים לצד הבריטים וכדי להבריח יהודים, בסכנת נפשות, מאירופה של השואה - ולהעלות אותם לארץ ישראל.

***

כך גם היה מראשוני המפקדים בצה"ל. ב- 15 במאי 1948, היו הסורים על גדרות דגניה. משה דיין, בן כיתתו של בניה בנהלל, שלח אותו לפקד על הדגניות, לאחר שהמפקד תושב המקום נהרג. ביניה הרכיב פלוגה מבני נהלל ובהם חומי אחיו ובאומץ לב יוצא דופן, הבריחו את הסורים מגבולן, הצילו את דגניה ועמק הירדן - וכל השאר היסטוריה.

הקרב המכונן הזה שלֻוָוה באבדות בנפש, נחרט בנפשו ובזיכרונו לפרטי פרטים, עד יומו האחרון. לפני שנים אחדות התבקש לספר עליו ברדיו, ב"קול ישראל" למשה טימור. ביניה תיאר את העמדה והשוחות והחיילים והנופלים, כאילו חזר משם אתמול. הוא דיבר ברהיטות, בענייניות והמראיין, מרותק לדבריו, לא הפסיקו לרגע. כשפנה אליו ושאל אותו אם להמשיך, השיב לו המראיין "בטח. תמשיך, תמשיך". וכך, במשך שעה שלמה, משך כל התוכנית, שיחזר את הקרב על דגניה ב', שניצחו בו, עד שהסורים נסוגו.

ובכל זאת נותרה בו צלקת. חייל של חומי אחיו, היה זה שהגיע בריצה, התקרב וירה פגז "פיאט", שהדליק את הטנק הסורי על גדרות דגניה. לימים קמו אחרים, שטענו כי הם אלה שעצרו את הטנק. ביניה המשיך להיאבק בהם בכתובים, עד סוף ימיו. האמת הזאת, ממקור ראשון ובאישור גורמים רשמיים בצה"ל, הייתה בנפשו.

דווקא משום הענווה שלו ובחירתו באלמוניות, ביניה זרחי הוא סיפור חיים גדול. סיפור של לקיחת אחריות, של הבטחה, של קיום ההבטחה. עִם וכנגד כל הכאבים. יחד עם יונינה רעייתו, הקים וביסס את המשק. געגועיו לאחיו הצעיר האהוב חומי, לא עזבו אותו כל הימים והשנים הרבות. הוא חינך את ילדיו רותי, נחום וישי ואת נכדיו ללכת בדרכו.

***

כשנכדיו האהובים אבדו לו, עדי בתאונה, טל במחלה וצור במלחמה - הוא נשאר האיש שסירב להיות טרגדיה, להיכנע לסבל. באזכרה לצור, נכדו שנפל בלבנון, הבטיח לו שהחיטה תמשיך לצמוח שוב. ליום הולדתו  ה-90 הוציא ביניה ספר זכרונות ושני ספרים מרתקים, שכתב וממתינים לחשיפה ראויה.

"אין שלם מלב שבור", אמר פעם הרבי מקוצק. ביניה היה יהודי-ציוני-חילוני. מאמין מאד בעבודה ובהמשך החיים. היה בטוח שחייבים להמשיך בתוכן המלא של חייו ומשפחתו.

לצד משק הרפת המוצלח שהקים עם נחום וצור, היה איש ספר שזיכרונותיו הם היסטוריה אותנטית, אמינה וחשובה של ארץ ישראל. לא של בעל עניין, אלא של מי שהיה ועשה שם, כפי שהאמין, למען הכלל. הרבה לכתוב בעלון הכפר של נהלל, על ראשית דרכה והישוב היהודי בארץ. נון-צדיק בפני עצמו. נקודת ציון הסטורית, במקום שפעל. בשנים האחרונות לחייו, בהיותו למעלה מגיל 90, לא נכנע לזמן. למד במהירות את עולם האינטרנט, התכתב עם נכדתו והקפיד לשמור על קשר החיים הפעיל ונחשף לכל מידע שהיה סקרן אליו.

ביניה זרחי, זקן השבט של נהלל, נפרד מאיתנו והולך לעולמו. מדורת השבט, חמישה דורות, התפזרה בנהלל, בארץ ובעולם, לפי גורלה ובחירותיה. הדרך הפרטית שלך, ביניה, תלווה אותי תמיד, בהוקרה רבה לזכרך.

הַנֶּכֶד שֶׁל זַרְחִי מֵת וְנִסִּיתִי לְנַחֲמוֹ | אוריאל בן עמי, מתוך "מנהלל עד בכלל - רטרוספקטיבה"

הַנֶּכֶד שֶׁל זַרְחִי נֶהֱרַג בַּמִּלְחָמָה וּבָאתִי לְנַחֲמוֹ.

רָצִיתִי לִשְׁאֹל אוֹתוֹמַה לְּהַגִּיד לוֹ,

כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לִי קַל

כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לוֹ יוֹתֵר קַל

אֲבָל לֹא אָמַרְתִּי כְּלוּם

וְהוּא שַׁתְקָן גָּדוֹל, לֹא הוֹסִיף הַרְבֵּה.

רַק פְּרָטִים טֶכְנִיִּים מְאֻפָּקִים. נוּן־טֵית יָשָׁר בַּטַנְק.

וְגַם נֶכְדּוֹ, מֵת אַחֵר, מִקְּרָב אַחֵר, גַּם יָשַׁב בֵּינֵינוּ.

אָז נִפְרַדְתִּי מִמֶּנּוּ לְשָׁלוֹם

וְהָלַכְתִּי לְנַחֵם אֶת בְּנוֹ בָּרֶפֶת הַגְּדוֹלָה וְהָרֵיקָה

שֶׁהֵקִים עִם בְּנוֹ הַמֵּת עַכְשָׁו.

לָחַצְתִּי אֶת יָדוֹ, שָׁאַלְתִּי מַה שְּׁלוֹמְךָ?

וְאָמַר לִי בְּסֵדֶר.

- 'מָה אֲנִי אַגִּיד לְךָ נַחוּם?'

- 'אַתָּה לֹא צָרִיךְ לְהַגִּיד כְּלוּם.

בָּאתָ, לָחַצְתָּ יָד. זֶהוּ'.

הָלַכְתִּי מֵהַשָּׂדֶה שֶׁלּוֹ לַשָּׂדֶה שֶׁלִּי

וּפִתְאֹם שַׂמְתִּי לֵב שֶׁהוּא נַחוּם

וְאֵין לִי מֻשָּׂג אֵיזֶה נִחוּם יֵשׁ לוֹ.

הָאֲדָמָה הַזֹּאת שׁוּב הֶחֱרִישָׁה אָזְנַיִם

בִּשְׁתִיקָה צוֹעֶקֶת,

אֵין לִי מֻשָּׂג מִי שׁוֹמֵעַ.

המאמר פורסם באתר התנ"ך הממלכתי 929 בכ"ו טבת התשפ"ה / 26.01.2025