בדרך לסיירת מטכ"ל ומרכז הלוחם על שם אמיר ירדנאי
- אוריאל בן-עמי
- Jun 14
- 4 min read
8.2.2025
החיים מתעתעים בנו. חלפה שנה, השמים בכו והרקפות מכסות את אמיר ירדנאי ז"ל, מנהלל.
אמיר, בנם של אייל וענת, היה הלום קרב, עוד מ"צוק איתן", משנת 2014. הוא היה לוחם וחבר מוביל ביחידת הניוד של "אגוז", חילץ את מפקדו הפצוע קשה בחיים ויצא בתופת לחלץ את גופות הלוחמים האחרים שנפגעו בנגמ"ש בסג'עייה, בעזה.
סירב להשתחרר מהמילואים ורק לאחר שסיים, יצא מיד לתחרות הראלי באופנועים בהימלאייה, על אופנוע כביש, ישן. הגיע למקום הראשון, כמעט ללא הכנה. אלוף עולם.
המראות הקשים בעזה לא עזבו אותו והתפרצו, כאשר הלוחם איציק סעידיאן הצית את עצמו, כשנואש מטיפול משרד הביטחון. אמיר הוכר כהלום קרב פוסט טראומטי. הוא חי על הקצה נואש, עד השנה שעברה. הודה למשפחתו האהובה במכתב שהשאיר ושם קץ לחייו.
הוריו החליטו להנציח את זכרו בהקמת מרכז הלוחם על שמו במשקם בנהלל. מרכז לטיפול מיוחד בסוסים להלומי קרב של צה"ל וכוחות הביטחון.
אתמול, לאחר האזכרה במלאת שנה למותו - התכנסו חבריו וחברי הוריו בגעגוע אליו.
המרכז הטיפולי יחל לפעול החודש במשק ירדנאי בנהלל. לפרטים - ראו בתמונה.
***
אייל, אביו של אמיר ירדנאי, הוא בן כתתי עוד מגן הילדים וכתה א'. לפני יותר מ-50 שנה, הזמינו אותנו לגיבוש לסיירת מטכ"ל. אייל היה היחיד שהתקבל. הוא חינך את אמיר ושני בניו הנוספים, ברוח שבה פעל וגדל בעצמו בצה"ל.
הוא ממשיך לעשות מילואים גם בגיל 70, בגיבוש לוחמים ליחידות מובחרות.
את הסיפור "בדרך לסיירת מטכ"ל" - פרסמתי במצב רוח קומי, בספרי "רוחות הכפר", לפני האסון של אמיר. הנה הוא שוב:
היינו א' וא' וא', לקראת גיל 18. מאותו הכפר ומאותה הכתה בתיכון האזורי בעמק. לפני המבדקים וצווי הגיוס הראשונים. החבר'ה בדקו את המקומות הטובים ביותר לשירות. כל מי שקיבל זימון לקראת הגיוס לסיירת מטכ"ל — מניותיו זינקו למעלה. בכפר שלנו זו היתה מסורת של שנים: בכל מחזור, היה הכפר מיוצג לפחות בלוחם אחד בסיירת מטכ"ל. הוותיקים היו גאים להמליץ על הצעירים שעומדים להתגייס — ומי שהמלצתו הוכיחה את עצמה והמועמד שלו התקבל — הוסיף לעצמו נקודות זכות במורשת. הבנים דיברו בעיקר רק על הסיירת ועל קורס טיס. ומה שנשאר היה לשרת בשריון. רק מי שהיה לו פרופיל נמוך, הלך למודיעין. אם בצה"ל
היו מקימים חיל מוטיבציה, כולנו היינו מתקבלים. אצלנו, על אדמות הכפר לא גדלו ג'ובניקים.
ידעתי שאני לא מתאים וחלמתי מילדות להיות כתב צבאי. היה לי ברור לצערי, שלא אהיה, כי עם פרופיל ,97 אפשר ללכת לקרבי, ורק לקרבי. וכאן ציפתה לי הפתעה. מכתב בדואר רשום ובו זימון למבחן גיבוש לסיירת. "אי שם", בבסיס צה"ל במרכז הארץ. עד היום אינני יודע מי המליץ עלי. לא ביקשתי. הזימון, למרות שידעתי
שאין לי סיכוי לעבור, החמיא לי מאד. התחלתי לרוץ כמו משוגע במשך שעות, בשדות בשבוע שנותר לי וגם לכסח את חלקת הדשא הגדולה, מסביב לבית. כיסוח ב"מכה" אחת, בלי לנוח. להתאמן ולהתאמץ, כי אולי בכל זאת... מי יודע...
שמרנו על דיבור שקט, בינינו הבנים והתברר לי שגם חברי א' וא' מהכיתה, מעשרת הבתים הראשונים בכביש העיגול, המקיף את הכפר, קיבלו זימון למטכ"ל. שניהם היו חזקים ונחושים מאד. הימרתי שהם עוברים ומתקבלים. ביום המיוחל, הגענו יחד ל"אי שם". לא נתנו לנו לנשום מהרגע הראשון. זרקנו את הקיטבגים
שלנו על מיטות שדה בחוץ, ליד חורשת אקליפטוסים גדולה והוציאו אותנו לריצה. היינו צריכים להקיף את המגרש שבמרכזה שוב ושוב, לרוץ בין העצים. ידענו מעבר לכל ספק, שמי שמסבן עף מיד. התחלתי בספרינט פרוע ובטעות פספסתי את אחת התחנות במסלול. הבנתי שזה יעלה לי ביוקר. "פאק באמינות ועוד על ההתחלה". חזרתי בריצה אחורה, הגעתי לתחנה המפוספסת והמשכתי לרוץ לאורך כל המסלול.
למרות העיכוב, הצלחתי להגיע לקו הסיום, במקום טוב באמצע. בלילה לא ישנתי כמעט דקה. פרוז'קטורים ענקים, שעמדו בחוץ מתחת לצמרות העצים סינוורו אותנו במיטות השדה, ברחשים עפו לי מעל הראש ויתושים שמנים הטריפו אותי כל הלילה. קמנו בבוקר והמשכנו לרוץ, עם תרגילי שכיבות וקימות וישיבות, סיבולת לב
ריאה, ותרגילי מנהיגות וסחיבת שקים כבדים על הגב. א' פתח בריצה וטס כמו שחשבתי, לפני כולם. לא היה ספק מהרגע הראשון שהוא בפנים. א' השני רץ מהר וטוב וראיתי שהוא נחוש. עם כל תרגיל נוסף שעשינו, היה לי ברור שאני הולך בסוף היום הביתה והם נשארים עוד יום, ליום השני הקובע. בסוף היום, כשכבר היינו בלי נשימה, תירגלו אותנו שוב ושוב בטיפוס על חבל עד התקרה, עם ידיים בלבד ובלי עזרת הרגליים. מי שהחליק באמצע, היה ברור שהוא מחליק הביתה. החלקתי והמשכתי לצפות בחזקים והנמרצים. א' הראשון עלה כמו פנתר פעמיים. א' השני עלה יפה מאד בפעם הראשונה. התיישב לצידי נושם ונושף. ואז, למרבה ההפתעה צעק לו אחד המפקדים: "עלה שוב על החבל!" הוא לחש לי "לא יכול יותר". אבל ידעתי כמה שהוא רוצה
להתקבל. הכנסתי לו מכה במרפק לצלע: "עלה מיד!" לחשתי לו בתקיפות, "הם בודקים לך נחישות!"
הוא עלה על החבל. קירטע בכוחותיו האחרונים, בדרך למעלה, מרוב מאמץ, עד שעצרו אותו באמצע. ראו שהוא לא מוותר. הודיעו לו וכמובן גם לא' הראשון, שהם עוברים ונשארים ליום הקובע מחר. איחלתי להם הצלחה ונסעתי הביתה.
Comments