הלחם של אמא והסוס של גמי

אמי שנמלטה מהשואה בווינה, כנערה לנהלל, לא זרקה ולא הרשתה לנו לזרוק לחם. כל ימיה.

היא אספה את שיירי הלחם בקופסת פלסטיק מיוחדת. בימים ההם, הייתי אוסף יום יום את הביצים בלול התרנגולות. גידלנו במיוחד חתול, שגר בלול, כדי לשמור על הביצים מפני העכברים, ששברו ואהבו אותן. חתולים לא אוכלים בדרך כלל ביצים וסמכנו עליו. את שיירי הלחם אמא טבלה בחלב, למען החתול, שטרף אותם בהנאה.

סוס בעמק, נוצר באמצעות AI

אלא שיום אחד החתול השתגע. הוא קפץ על תבניות הביצים האסופות, שהיו מונחות על השולחן בלול – ושבר את כולן. פיטרנו את החתול מתפקידו וקיווינו שנסתדר עם העכברים בלעדיו, בעצמנו.

אבל אמא המשיכה לשמור את שיירי הלחם. היא אמרה שהם עבור הסוס של גמי השכן. "אמא", אמרתי לה "הסוס של גמי לא אוכל לחם" אבל היא לא השתכנעה.

אוריאל עם אימו, נהלל 1956

אחר כך, בלי קשר ללחם, מת הסוס של גמי. אבל היא המשיכה לאסוף לחם בקופסת הפלסטיק. אמרתי לה: "אמא לא צריך, הסוס מת". אז היא אמרה: "גמי יכול לתת את הלחם גם לחתול שלו".

אבל לגמי לא היה חתול והבנתי שלחם לא מצחיק את אמא. וגם זו היתה, עוד זווית, במעגל של נהלל.

*פורסם בפייסבוק של אוריאל בנובמבר 2022